מחבר: limor

הזוג המלכותי (AKA הבוגר והיפה) שב אתמול מחופשה של שמונה ימים ברומא. שניהם היו כבר בחו"ל (היא הרבה יותר פעמים ממנו) אבל אף פעם לא בטיול עצמאי. עוד אחד מהסימנים האלו שאומרים שהם כבר גדולים ואו-טו-טו הם פורחים מהקן (כשיש עוד פחות מעשרה ימים לספירה ממש אי אפשר להדחיק יותר…).
 
מאחר שהם טסו יום למחרת יום ההולדת השמונה עשר שלה, הזמנתי עבורה יומן מסע קטן וחמוד ממוכרת נחמדה באטסי. היא התאימה את היומן לדרישות שלי – שינתה את אחת מהמפות על הכריכה ואת צבע הסרט בשדרה, והיומן נחת פה תוך פחות משבוע מיום ההזמנה. אני לא חושבת שבחיים שלי נתתי מתנה שכל כך השתלמה לי. הזוג המלכותי לקח את העניין ברצינות והכין יומן מסע לתפארת וכך יכלתי לשבת אתמול, לקרוא מה עשו ואיפה היו בכל יום (וגם מה אכלו…) ולהרגיש כאילו (קצת) הייתי שם איתם ביחד.
 
הם גם צילמו כמעט 400 תמונות,אבל לצורך האתגר של dixiepieces השתמשתי רק בתמונות בודדות שהם שלחו הביתה באמצע הנסיעה.
 
האתגר השני עוסק במראות של הקיץ, וחוץ מזה שהוא צריך להציג מה הוא המראה של הקיץ בעיני, הוא צריך להכיל גם חלקים גזורים ביד וקשת הצבעים שלו צריכה להיות תכלת, ירוק ולבן:

לשמחתי מצאתי בעולם המגזינים את גיליון יולי של Scrapbooks etc ושם היו הצעות לפייפר פיסינג שבדיוק התאימו לי לדף הזה.

עבדתי עם חומרים ממקורות שונים, אבל בסוף כשבדקתי מה מאיפה כדי לתת קרדיטים כראוי, הסתבר שכמעט כל מה שעל הדף הוא מתוצרת American Crafts…
את החותמת שבתוכה כתבתי החתמתי בסופ"ש הסדנאות והיא שייכת לסט חותמות שבירחיט הביאה איתה. כל פעם שאני רואה את המשפט הזה קופץ לי לראש החמור משרק….
למזוודות הצ'יפורד הקטנות רציתי לקשור סרטים, כי הבוגר ממש התלהב מהסרטים שלקח כדי לקשור על המזוודות, אבל הסרטים היו רחבים מדי, אז הסתפקתי בחוט רקמה (כתום, כמו הסרטים שהוא לקח). את העיגולים הקטנים והגדולים גזרתי ביד מדפים של אמריקן קראפטס (וזה גזור ביד כי דונה דאוני אמרה שלא מבזבזים זמן על מכשירי חיתוך…) והאווירון הוא, כאמור, מדוגמא ב-Scrapbooks etc.
נחמד לי שכל שבוע יש לי דד ליין אחד לעמוד בו, ובייחוד העובדה שהדד ליין נופל על שישי וכך יוצא לי לסגור את השבוע בעבודה יצירתית.מעניין איזה אתגר ייפול עלי מחר…
 
משהו קטן וטוב #40 (2009)
הם עשו פחות או יותר כל מה שהיה להם בתוכנית, אכלו טוב, נהנו וגם חזרו הביתה עם בערך 30% מהכסף שלקחו איתם.
וזה למרות שהם קנו מתנות, והשקיעו בהן הרבה מחשבה.
אז בגלל שבסדנה של דונה דאוני כתבתי בציפורן ודיו והתלהבתי – קיבלתי ציפורן עם ידית זכוכית מדהימה!
איזה ילד מחונך שלחתי לאירופה…

{כן, אני יודעת, כבר שלושה פוסטים ללא עידכונים. בואו נראה מי מנצח – העקשנות שלי או של ישראבלוג…}
 
קיבלתי הרבה שאלות בעניין מסיבת הסקראפ.
מה יהיה שם?
מה צריך להביא?
מה זה בעצם?
ועוד…
 
אז החלטתי לספר לכם קצת על המסיבה שהיתה (בסוף השבוע הכי סקראפי בארץ), ובדרך לתת קצת תשובות לשאלות שעלו.
 
התכנסנו סביב שולחן (מלבני דווקא, למרות שכאבירות סקראפ מהוללות היה ראוי לנו דווקא שולחן עגול…) חבורה עליזה ויצאנו לדרך בהנחיית אליס. הרעיון היה שכל פעם אליס נתנה משימה, מוגבלת בזמן, ובסוף מישהי גם קיבלה פרס.
 
לעניין הפרסים – פרסים והפתעות הם חלק חשוב בעניין. איך מחלקים אותם זו שאלה טובה. במסיבה הקודמת חלק מהפרסים הוגרלו ובחלק מהמקרים היתה הצבעה על העבודה המועדפת. יש לנו כמעט חודש עד המסיבה, אז יש לנו כמובן עוד זמן להחליט איך יחולקו הפרסים. הצעות יצירתיות תתקבלנה בברכה.
 
באופן יחסי היה הרבה זמן לכל משימה, למרות שאם תשאלו את הבנות שהשתתפו הן לא יסכימו איתי (כרטיס בעשרים דקות?!?! דף אלבום בשלושים?!?!). כל הרעיון הוא שעובדים בשביל הכיף ולא בשביל המוזיאון (או אלבום המופת) ויש הרבה כיף ושחרור בעבודה מהירה, שלא מאפשרת לעצור ולהרהר יותר מדי. המטרה שלי היא שהפעם יהיה אפילו פחות זמן למשימות, כך שנוכל לשחק הרבה יותר משחקים. יכול להיות שבהתאם לכך גם בד הציור שלנו יהיה לפעמים קטן יותר – תגית, פרח וכו'.
 
המשימה הראשונה שקיבלנו היתה להכין כרטיס ברכה לפי סקיצה. הכרטיס שלי עמד בתנאים אבל בהחלט לא היה לתפארת מדינת ישראל, ואולי לכן אני לא מוצאת אותו עכשיו.
 
המשימה השנייה היתה להכין דף אלבום בזוג, כך שהמאפיינים של שתי המעצבות ייכנסו לדף. אני עבדתי יחד עם נעמה, והדף הלך אליה לשיפוצים מאחר שבלחץ הזמן הג'ורנלינג עליו בהחלט לא היה מדהים. זה חלק מהעניין הנחמד במסיבה – אפשר לעשות גם משימות בזוג או בקבוצה. בגלל שעיקר העניין הוא ההנאה ולא התוצאה, גם לא כל כך חשוב אם בסוף יש תוצר אחד שלא יכול להתחלק בין כולן.
 
אחרי שתלינו את כל העבודות הזוגיות שלנו לתצוגה ואחרי שחולקו הפרסים (השווים לאללה), אליס ביקשה שכל אחת תכתוב על פתק את השם שלה ואת הצבע שהיא שונאת. אני לא שונאת אף צבע. אין צבע שאני לא מוכנה לעבוד איתו ואין צבע שאני לא מוכנה ללבוש (למרות שאני מוכנה להודות שיש צבעים שפחות הולמים אותי). אבל בהיותי אופטימית ללא תקנה, אני פחות אוהבת את מה שהצבע השחור מסמל, אז רשמתי שאני שונאת שחור…
 
אליס אספה את כל הפתקים ואז זרקה את הפצצה – כל אחת מעצבת דף אלבום בצבע שהיא שונאת (ותודה לבירחיט על הרעיון…).
אז בואו נחזור רגע לעניין הזה של מסיבת סקראפ – כל אחת עובדת בחומרים שהביאה מהבית. אבל אם את שונאת איזשהו צבע – למה שתביאי אותו איתך? כאן נכנסות שתי אושיות מרכזיות של עניין המסיבה – נדיבותויצירתיות. למסיבה כזו צריך לבוא עם חומרים וכלים שאת מוכנה גם לחלוק עם שכנותיך לשולחן. את אף פעם לא יודעת איזו חותמת שווה תהיה לשכנה שלך או כמה הפיסה התכלת הזו שמיותרת עבורך תהיה בדיוק מה שהיא צריכה… ואם הנדיבות של השכנות שלך לא תספיק – כדאי שתהיי גם יצירתית. אני, כאמור, הייתי אמורה לעצב דף שהוא בעיקר שחור, אבל מה לעשות שלא הבאתי איתי אותיות שחורות? כאן נכנסו לעניין היצירתיות, האילתור והלורד השחור ומצאתי את עצמי צובעת את כל האותיות של הכותרת. לכל דבר יש פיתרון אם לוקחים את החיים בקלות. וגם עם חיוך, כפי שתראו בדף שיצא לי:

בסופו של דבר יצא לי אחד מהדפים שאני הכי הכי הכי אוהבת (ואפילו יש בו תמונה שלי…)
 
המשימה האחרונה לאותו ערב היתה להכין דף אלבום בהשראת תמונת פרסומת שאליס הביאה. הצבעים בפרסומת היו תורכיז, ירקרק, חום ושחור. לצורך הדף הזה השתמשתי במה שלמדתי מדונה וצבעתי דף לבן בעזרת צבעים אקריליים. החתמתי חותמות לבבות (באדיבות נעמה. נדיבות, זוכרות?). המדבקות המתגרדות כבר היו על השולחן, מהדף השחור, ואת עיגולי התורכיז פינצ'צתי מדף לבן שצבעתי באקרילי. השתמשתי בתמונות שהיו לי והן קטנות מדי לטעמי. גם התפשרות זה חלק מהעניין במסיבה כזו. מאחר שאי אפשר לדעת מראש מה יהיה, ואפילו אם תסחבי את כל הבית בסוף יחסר לך משהו, עדיף להחליט מראש שמביאים כמות סבירה של דברים ומוכנים מראש להתפשרות על זה שלא הכל יהיה בדיוק. עיקר העניין הוא הכיף, זוכרים?
 

אז מה היה לנו?
כיף
פרסים והפתעות
אילתור
משימות ליחידים, לזוגות או לקבוצות
כיף
יצירתיות
לחץ של זמן
חומרים מהבית, אבל לא לשכוח – אנחנו לא צב, אי אפשר לסחוב את כל הבית על הגב…
כיף
נדיבות
וכמובן – המון מצב רוח טוב…
 
ומה צריך להביא, באמת?
משטח חיתוך וסכין, או טרימר או כל כלי חיתוך שנוח לכן
קארדסטוקים חלקים
ניירות מדוגמים
קישוטונים (אמבלישמנטס) לטעמכן
קצת תמונות
כמה כרטיסי ברכה ריקים
אם אתן אוהבות לעבוד עם ניטים ומביאות אותם איתכן – תביאו מכשיר קיבוע…
אם אתן אוהבות ראב-אונים, תביאו מקל ארטיק…
הבנתן את הרעיון?
 
 
משהו קטן וטוב #39 (2009)
ביום שלישי נסענו לתל אביב לתערוכה (והזמנתי דברים שווים לגמרי לחנות, מתנות, לא סקראפ) ואחר כך הגענו לעזריאלי. עזריאלי באוגוסט = טעות קולוסאלית! אז את שלב האוכל החלטנו לפתור בקפה קפה. המנות היו ענקיות (וטעימות) והשירות, למרות שעת הצהריים הלחוצה, היה מהטובים והקשובים שפגשנו אי פעם. כל הכבוד!
 

מה אתם אומרים – סוף סוף תקבלו עידכון מישראבלוג?
 
לפני מספר שבועות נחתה בתיבת הדואר שלי הזמנה להקרנת הבכורה של הסרט "הפיה לילי". ברגע הראשון נאלמתי דום – מואה? סלבריטי?? מוזמנת להקרנות בכורה??? אבל אז ראיתי שההזמנה נשלחה מהיבואנים של המותג והבנתי שההצדקה היחידה לסלבריטאיות שלי היא שאני משווקת את המוצרים…
 
עם זאת, העובדה שאני לא סלבריטי היא לא סיבה לא לקחת את הנסיכה לסרט, נכון? אז אישרתי את השתתפותנו וחיכיתי בסבלנות.
 
יום לפני הסרט המאמן הציע שאולי כדאי שאספר לגברת שהולכים לסרט, שיהיה לה זמן ליהנות מהרעיון. האמת שבתור מישהי שנהנית משלב ההכנות לפחות כמו משלב הביצוע (אני אחד מהאנשים שממש לא ישמחו אם תקחו אותם לטיול בחו"ל בהפתעה, ואבוי למי שיכין לי מסיבת הפתעה…) הייתי צריכה לחשוב על זה בעצמי.
 
אז סיפרתי לה ומייד צירפתי אזהרה שמדובר בנסיעה ארוכה (ההקרנה היתה בתל אביב והנסיכה, שמקבלת כאבי ראש בנסיעות אם היא מציירת או קוראת, אינה חובבת גדולה של נסיעות ארוכות בימים אלו). הנסיכה התלהבה ומיד שאלה אם מותר לה לסדר את מדף המוצרים של הפייה. אני אף פעם לא אומרת לא למי שמציע לסדר…
 
באופן משמח ביותר ההקרנה נפלה יומיים אחרי שפתחו את הקטע החדש של כביש שש, ומאחר שהסענו את היפה הביתה, ניצלנו את ההזדמנות ליסוע בו. אכן קטע כביש כיפי, ואפילו יש בו שתי מנהרות (פצפונות במיוחד) לשמחת הנסיכה חובבת המנהרות.
 
רק כפרייה כמוני יכולה להאמין שהיא תגיע לתל אביב ב-11 בבוקר ותמצא חנייה בחניון דיזנגוף, נכון? אז נסענו לנו עד שמצאנו חנייה ידידותית ברחוב גורדון, ואז צלצלנו למאמן, שמשמש כמרכז מידע ו-GPS לרחוקים מהבית, והוא בירר לי מה המספר של שירות pango (גאוני לחלוטין) וגם הסביר לי איך ללכת לדיזנגוף…
 
אז הגענו לקולנוע דיזנגוף. אם בתמימותי ציפיתי להקרנה מפוארת – טעיתי. קהל המוזמנים היה מורכב בעיקר (לפי מי שזיהיתי ולפי קטעי השיחות שקלטתי) מיבואנים אחרים ומבעלי חנויות, ובעיקר מילדות, כמובן. הבעייה העיקרית היתה העובדה שהסרט התחיל ממש באיחור, שזו לדעתי מכת מדינה.

הסרט עצמו חביב. הדיבוב לא כאב באוזניים, הציורים אסטתיים להפליא ואפילו הרוע הוא לא רוע באמת – סתם קבוצה של פיות בגיל ההתבגרות שמשתעשעות על חשבון הסובבים אותן. בסך הכל בילוי לא רע מדי לבוקר שישי, והאולם הממוזג הוא בהחלט יתרון.
 
בדרך החוצה העמידו היבואנים דוכן מוצרים והנסיכה רצתה כמובן לבדוק מה יש להם להציע וממש התאכזבה כשגילתה שהם אינם מוכרים את הדברים במקום. כפיצוי, הבטחתי לה שבהזמנה הקרובה אזמין לה יומן של הפייה לילי וכדי להמתיק את העניין עוד יותר, אמרתי לה שהיא יכולה לבדוק את הקטלוג שלהם ולהמליץ לי על מוצרים לקנייה לחנות.
 
וכאן בעצם מגיעה הפואנטה של הפוסט הזה.
הגענו הביתה ואני התמוטטתי למיטה (שישי בחמש אחר הצהריים).
כשהתעוררתי הגיעה אלי הנסיכה עם שני דפים שהכינה, ובהם רשימת המוצרים שהיא ממליצה לי לקנות, גם מהקולקציה של הפיה לילי וגם מזו של קפטן שארקי.
היא עקבה אחרי ההנחיות המקוריות שלי ובחרה בעיקר דברים קטנים, אבל הציעה לי לקנות גם את הסטנד של אותיות העץ המעוצבות. הייתם צריכים לשמוע את הטון הדידקטי שיצא לה כשהמאמן ניסה להגיד לה שהוא לא חושב שזה ילך כי האותיות באנגלית:
"אבא, זה לא הילדים קונים, זה בשביל שההורים יקנו!"
אז הנה רשימות הקניות שלה, כדי שתראו איזו נסיכה קניינית אני מגדלת:

נכון שזה לא פלא שמחר אני לוקחת אותה איתי לתערוכת הפרימיום כדי שתעזור לי לבחור מוצרים?
 
משהו קטן וטוב #38 (2009)
הפנגו הזה ראוי להדגשה נוספת. הרעיון של תשלום חנייה מהסלולרי הוא פשוט גאוני.  *4500 – תזכרו את המספר הזה ותהיו מכוסים מבחינת חנייה. ממש שווה!
 

 
נכון שאתם מכירים את הפסוק: "וכאשר יענוהו כן ירבה וכן יפרוץ"?
אז זה כנראה העניין עם פיאסקו העידכונים של ישראבלוג. בכל פעם שאני כותבת פוסט ולא נשלח עידכון, זה מייד גורם לי להתחיל לתכנן את הפוסט הבא, בתקווה שהפעם זה יצליח…
 
ולמי שלא הבין למה הגיע עידכון באנגלית – אני משתמשת בתוכנת AWEBER לניהול רשימת התפוצה שלי והיא עובדת רק באנגלית. אין לי כוונה לשלוח לכם מייל בכל פעם שהבלוג לא יעדכן (לא רוצה להיות נודניק), אבל כשיש פוסט שאני לא רוצה לפספס – זו השיטה, וזו השפה בה הוא יגיע…
 
ולעניינינו – בזכות הבלוג של דונה דאוני גיליתי את תחרות סוף הקיץ של Dixie Pieces והחלטתי להירשם בתקווה שהצבת אתגרים עם דד-ליין תעורר אצלי את מקורות היצירה.
 
הרעיון הוא שהם מעלים כל שבוע אתגר ויש שבוע לבצע אותו. יש גם כל מיני משחקונים בדרך, אבל קשה לי להאמין שממש אוכל להקדיש לזה את הזמן.
 
האתגר הראשון היה להכין דף שהנושא שלו הוא – הריח של הקיץ.
 
התנאים:
1. קשת הצבעים שניתנה היא כתום, ירוק וצהוב.

2. חייבת להיות תפירה בדף – ביד או במכונה, אבל תפירה אמיתית, לא מדבקות וכאלו.
3. יש שישה מרכיבים סודיים, ששימוש בהם מוסיף נקודות. מה המרכיבים, אתן שואלות? הרי אמרנו שזה סוד, לא?
 
או-קיי.
מה זה הריח של הקיץ בשבילי?
אולי הריח של אולטרסול, אבל היה לי קשה לחשוב על דרך לשלב אותו בדף אלבום, במיוחד שלא היו לי תמונות מתאימות ולא זמן כדי לצלם אותן…
 
אז החלטתי ללכת על הריח הקר של מקרר הגלידות. זה בעצם הריח הקר של כל מקרר, אבל הגלידות מצטלמות יותר טוב והן גם קייציות… קפצתי למכולת ועשיתי לקרטיבים כבוד. האמת, יצא שגם לשטראוס*…
 
זה הדף:

את המילה COLD הדפסתי בקווי מתאר ואז חוררתי לפי ההנחיות של זיקוקית בסדנה בסוף השבוע הידוע. כשכמעט גמרתי לרקום את ה-C, החוט נמשך לי וכל האות נקרעה. נשמתי עמוק ועברתי לרקום את האותיות האחרות, בהחלטה שעד שאסיים אחליט מה אני עושה שם. האפשרויות נעו בין להדביק C גדולה במיוחד, או כזו שאני אגזור מנייר אחר, אבל עד שסיימתי לרקום את יתר האותיות הבנתי שאם אני אדביק מאחורה דף לבן, אני אוכל פשוט לרקום שוב את האות, על אותם קווי מתאר, והדף שמאחורה יחזיק את החוט עבור שני הדפים. נכון שלא רואים בכלל שהיתה שם בעייה?

את החותמת החמודה של הקרטיבים קיבלתי באחת מההגרלות שאליס עשתה בסופ"ש הידוע. כשקיבלתי אותה הייתי בטוחה שלא אמצע מה לעשות איתה – וראו זה פלא…
 
בדף יש גם מדבקות וניטים. אני מקווה שלפחות משהו מהפריטים האלו יהיה אחד מהפריטים הסודיים, אבל גם אם לא, לא נורא, יש לפני עוד ארבעה אתגרים שלהם עד סוף החודש…
 
משהו קטן וטוב #37 (2009)
* רק כשהדפסתי את התמונות ראיתי שכל המקרר במכולית אצלנו מלא בגלידות של שטראוס. זה הצחיק אותי כי בסופ"ש שעבר הייתי עסוקה בלהכין שתי הצעות לתעודת הוקרה. תראו מה הכנתי ותבינו למה צחקתי לעצמי:

 
 
 

נשבעת שהיו לי כוונות ממש טובות!
 
התכוונתי לפתוח את הפוסט הזה בצילומי העבודות שעשיתי במסיבת הסקראפ הישראלית הראשונה, שהתקיימה במסגרת ארועי "my scrap & fun", אבל למרות שאנחנו בית רב מצלמות, מצאתי את עצמי כשהמצלמה הישנה מטיילת ברומא (ואני מקווה שהיא עושה שם חיים) והמצלמה החדשה בכרמיאל עם הרקדן האינטלקטואלי שלי… נכון שיש לנו גם מצלמת וידאו חדשה דנדשה, אבל ללא היועצים הטכנולוגיים שלי, אין לי מושג איך לצלם בה תמונות סטילס…
 
אז אני מבטיחה שבמהלך סוף השבוע אפרסם פוסט עם התמונות האלו, אבל בינתיים אין שום סיבה לא להודיע לכם שלאור הבקשות הרבות שאליס קיבלה אחרי המסיבה הראשונה (והכיפית) הגיע הזמן ל-
מסיבת הסקראפ השנייה, בהפקה משותפת של אליס ושלי.
 

הנסיכה מבקרת השבוע בקייטנה במוזיאון חיפה לאמנות ונהנית מאוד. המשמעות של מיקום הקייטנה, לפחות 50 דקות מהבית, אומרת שאני נוסעת כל יום בערך שעתיים, או להביא אותה ואת הבנדוד שלה בבוקר לשם, או לאסוף אותם בצהריים ולהביא אותם לכאן. אמא שלי היא השותפה למטלה, כדי שאני לא אעשה את הדרך פעמיים ביום, וגם כדי שלפשושים יהיו גם שעות סבתא.
 
המשמעות של שעתיים נהיגה ביום היא שיש המון זמן למחשבות. הבוקר, עם גלגל"צ שהיה כולו חג האהבה (אני חושבת שהקריינית הבטיחה לכל הרווקים שהיום הם ימצאו אהבה, מעניין אם יש כאן בסיס לתביעה על ידי מי שגם מחר בבוקר לא ימצא את עצמו בזוגיות…) חשבתי מחשבות של ט"ו באב, ותיכננתי איך אני אכתוב פוסט על המקור של ט"ו באב, ואיך שלמרות שמקורו בחטא (מעשה פילגש בגבעה) הרי שהוא מסמל בעצם את הצורך למצוא פיתרון גם כשקרה מעשה נורא, ובכך מסמל בעצם את הסליחה. פוסט פילוסופי כזה…
 
מזל שהנהיגה לקחה שעתיים וכבר מיציתי את כל העניין הפילוסופי ועברתי לקווים יותר מעשיים. נזכרתי שבחצות וחצי, כשהפרופסור חזר מערב הפתיחה של פסטיבל המחולות, היו במצלמה גם תמונות שלו ושל החברה שלו (שלושה חודשים, זוכרים?) באדיבות האחיינית שלה שצילמה. אז החלטתי להתעלם מהר המשימות שחיכה לי על השולחן ולהכין דף לכבוד ט"ו באב.
 
אז הנה הדף. כיוון שלא קיבלנו מהגברת הצעירה אישור לחשיפתה קבל עם ואינטרנט, וכיוון שלא ממש רציתי לחרב את התמונה, מוסתרים פניה (היפים) באמצעות לבבות שאינם חלק אינטגרלי מהדף…



חמודים, נכון?
 
מאחלת לכולנו ט"ו באב שמח. אני מתכננת לבלות אותו בחברה הכי טובה – אני ועצמי, כי למאמן צפוי ערב א ר ו ך של עבודה ושלושת הגוזלים שלי מפוזרים במרחקים שונים מהבית (מכרמיאל ועד רומא…).
 
ומי שרוצה לראות את הפרופסור רוקד –
הערב הוא והלהקה הייצוגית של משגב רוקדים את "צא מזה" בתחרות הכוריאוגרפים באמפי, מחר בבוקר את "אל תשטה באהבה" בהיכל התרבות בכרמיאל ובערב, במופע הנעילה, הם ירקדו את "גוונים" שהוא אחד מהריקודים שאני הכי אוהבת, באופן אישי.
_______________________________
משהו קטן וטוב #35 (2009)
דלת הכניסה של החנות סגורה בלילה בדלת הזזה כבדה ממתכת. זה מה שמצאתי הבוקר ליד הדלת כשפתחתי אותה:



איך שמחתי שהתחלתי לסחוב את המצלמה בתיק… ותראו איזו מצלמה משוכללת שהיא. מזמן לא צילמתי תמונה באיכות כזו!
והיונה?
נבהלה ממני ובמשך שעות התחבאה מאחורי דלת ההזזה. אמא שלי אמרה שזה ידוע שלציפורים יש שכל של ציפור….
 

לפני שנתיים בערך השתתפתי ביום עיון מעולה בנושא שיווק באינטרנט, בהנחיית צחי צימט. אחת התובנות שלקחתי איתי משם היא שאתר אינטרנט הוא כמו סניף נוסף של העסק – אם אתה לא מסוגל לתחזק אותו, תסגור אותו, כי סניף לא מתוחזק גורם יותר נזק מתועלת. גם בלוג דורש תחזוקה שוטפת – למצוא נושאים לכתיבה, לפרסם לעתים תכופות מספיק (קרן לימדה אותי שבלוג צריך להאכיל פעמיים בשבוע, יותר קל מלגדל כלב…), לכתוב מעניין, כדי שלא תברחו… מה יש לומר – עוד סניף.
 
אז למה?
 
ראשית, והכי טריוויאלי – אני אוהבת לכתוב. אני אוהבת את הדרך שבה מילים מתחברות יחד ומעבירות רעיון. אני אוהבת את הכוח שיש למילים. אם היה לי סיפור ממשי לספר, אולי הייתי סופרת, אבל אין לי (פעם קלטתי שכל סופרי הילדים הגדולים חיו חיים אומללים, אז אולי עדיף ככה, ושאני אשאר בלי סיפור לספר) אז אני ממשיכה לכתוב על הפכים הקטנים של החיים.
 
שנית – כיף להשוויץ. בילדים (המוצלחים) שלי, באיש (המוכשר) שלי, בעבודות (היפות) שלי ובחנות (המקסימה) שלי. שלי, שלי, שלי, שלי. כבר הבנתם שבלוג זה סוג של אגו-טריפ?
 
שלישית – בלוגים הם עולם תוכן מופלא בעיני ואני שמחה להיות חלק ממנו. בבלוגים אפשר למצוא עולם ומלואו – התרגשויות, נופים, אמנות, דעות והרהורים. כשהם כתובים היטב – בשפה עשירה ובלי שגיאות כתיב – הם עונג צרוף, וכשהם ש!לטיייייים הם עשויים להיות משעשעים לפעמים. אין ספק שבלוגים הם עולם שאפשר ללכת לאיבוד בתוכו.
 
ולמה בעצם נדרשתי לנושא הזה?
מבחינה מסויימת זה התעורר בשבוע שעבר, כשאמא שלי, שהיא קוראת נאמנה, סיפרה לאחותי הגדולה את מעללינו בחדר מיון, כפי שסופרו בבלוג. אחותי, שמן הסתם מעולם לא ביקרה כאן (שלא באשמתה, אני לא זוכרת ששלחתי הזמנה…) שאלה למה שבכלל יעניינו את העולם הוירטואלי ענייני הפרטיים? למה באמת? אולי מאותה סיבה שאני קוראת באדיקות שלל בלוגים של אנשים שמעולם לא פגשתי, אבל את הפרסונה הוירטואלית שלהם אני מיטיבה להכיר?
 
מצד שני, דיברתי השבוע עם חברה אחרי חודש וחצי שלא דיברנו, והיא היתה מעודכנת לחלוטין בקורותי, מאחר שהיא עוקבת אחרי הבלוג…
 
אז ישנם הקוראים הקבועים, מנויים או קוראי RSSים, וישנם גם המזדמנים, שעבורם אני כנראה צריכה להיות תמיד במיטבי, כי מי יודע מתי יגיעו אורחים…
 
תמיד מעניין אותי לראות מי מגיע לבלוג שלי ומאיפה הוא בא. כשמסתכלים על מקורות הכניסה לבלוג אפשר לראות מה הן מילות החיפוש שהובילו לכאן. אני זוכרת שפעם מיכליקה כתבה שמתכון הפאייה שפרסמה מביא לבלוג שלה כל מיני קוראים שלא התכוונו להגיע דווקא לשם… אצלי זו החנוכיה של אורנה כהן חזםויום ההולדת האינדיאני שמביאים לכאן אורחים פורחים. אני מקווה שלפחות חלקם בוחרים להישאר…ויש גם את אלו שמגיעים אלי דרך בלוגים אחרים, וזה תמיד כיף לדעת שאני ברשימה המועדפת של בלוגרים אחרים. אני יודעת שאני מגיעה ככה לכל מיני בלוגים סופר מעניינים.
 
אבל יש עוד סיבה שהתחלתי לתהות למה אני מפרסמת בלוג. במסגרת השינויים, השידרוגים והשיפצורים של ישראבלוג, מערכת העידכונים התחילה לגמגם בענק והרבה פעמים בכלל לא יוצא עידכון כשאני כותבת בלוג. נכון שיש לי גם קוראים דרך ה-RSS ודרך הגוגל רידר, כך שכנראה אני לא כותבת ממש לעצמי, אבל בכל זאת קצת קשה לי עם זה שאני כותבת פוסטים שאינם זוכים למענה, וגם לפי סטטיסטיקת הכניסות אני יכולה לראות שקולי אינו מגיע אל ההמון… ואם אני כותבת ואף אחד לא קורא – זה אומר שאני לא קיימת? {זו היתה בעלת הארמון של אלתרמן, לא? שכשלא הסתכלו עליה היא לא התקיימה? או שאני מבלבלת כאן לגמרי ומפגינה כמה שנים חלפו מאז לימודי הספרות שלי?}
 
ובכל זאת אני כאן, כותבת כי ככה התחלתי לראות אפיזודות בחיים שלי, דרך עיני הבלוג… ואני שמחה כשגם אתם כאן, אבל המסקנה היא שאני כותבת בשביל עצמי לפחות כמו שזה בשבילכם.
 
ובינתיים, הפוסטים שלא זכיתם להתעדכן על קיומם:
אהבה משותפת
סוף לסקר ו…הגרלה
 
ושוב – תודה על שאתם שם, בחוף הרחוק של הים הוירטואלי.
שיהיו ימים של אהבה- חינם.
לימור

ישראבלוג שוב מגמגם בעידכונים, ואחרי שלושה ימי כן רצופים, אתמול היה יום לא, אז שווה לחזור אחורה כדי לדעת מה אנחנו אוהבים…
 
והיום, יום ראשון לאוגוסט, שיהיה בלי ספק אוגוסט משופר לאור המזגן שמייבש את החנות. את תלאות התקנת המזגן חסכתי מכם (אתם יודעים כמה אבק יכול להתפזר על חנות שלמה?), אבל כיוון שהמאמן הבין שכל אירוע הוא סיבה לדף אלבום וצילם, יכול להיות שעוד יגיע דף אלבום שיתעד את ההתרחשות ואת הדיכאון (זמני, זמני, אני בדרך כלל בלתי עציבה).
 
ומאחר שאוגוסט בא, הגיע הזמן לסגור את הסקר ולערוך הגרלה בין המשיבים (משיבות, אולי?)
 
האמת שהיה ממש מסעיר, הסקר הזה. המאמן, שבענייני שיווק ואינטרנט כרגע, שכנע אותי לערוך אותו ואף היה התמיכה הטכנית מאחוריו, ובימים הראשונים דיווח לי בהתרגשות ובשידור ישיר על התקדמות גרף התגובות. קיבלנו הרבה יותר תגובות מהצפוי (302 בסה"כ) ורוב העונות גם פירטו בהרחבה והוסיפו מילים טובות, כך שהיה ממש כיף.
 
אני עוד אערוך עיבוד מסודר לעניין וגם אפרסם תוצאות, אבל בינתיים אני רוצה להגיד שלושה דברים:
1. אין ספק שהכיוון של הפקת מוצרי סקראפ בעברית הוא נכון, והתגובות שלכן רק מחזקות את זה.
2. לכל מי שביקשה עיתון סקראפ בעברית – יש כזה! קבוצת בנות מוכשרות (וצפוניות) יצאה לפני חודש עם מגזין אינטרנטי שכולו סקראפ! אז קיפצו לסקראפוהוליק ותירשמו, כדי שגם אתן תהיו בעניינים!
3. ישירות מ CHA קיץ 2009 – הזמנתי מכולה מלאה ספונסרים וזמן, לכל המבקשות. בקרוב בחנות…
 
ועכשיו, לא פחות חשוב –
הבטחתי להגריל בין משתתפי הסקר חבילת הפתעה.
על מנת להגריל השתמשתי במחולל מספרים אקראיים והוא בחר במשיבה מספר 127:
שהיא:

אבל זה לא הכל. כיוון שהיו כל כך הרבה תשובות נחמדות, ששימחו אותי, החלטתי לשמח עוד שתי משיבות, והגרלתי עוד שני מספרים אקראיים. השמחות הן:
daniellar@gmail.com
yaelx1@zahav.net.il
 
כל שלוש הזוכות מתבקשות ליצור איתי קשר במייל, גם כדי לתת לי כתובת למשלוח, וגם כדי לספר לי מה מונח להן על השולחן עכשיו, כדי שאוכל לשלוח להן מה שישמח בדיוק אותן…
 
עוד עניין קטן:
אחרי שמילאתן את הסקר התבקשתן למלא פרטים ואז קיבלתן מייל לאישור הפרטים. יש יותר מעשרים משיבות שלא אישרו את הפרטים. הן כן השתתפו בהגרלה, אבל אינן נמצאות ברשימת התפוצה שלי עד למשלוח האישור, אז אם לא אישרת ואת בכל זאת רוצה לקבל ממני עידכונים (נחמדים), אנא הודיעי לי!
 
אז שוב תודה ענקית לכל המשיבים על הסקר!
לימור
 

משהו קטן וטוב #34 (2009)
אחרי שלושה ימים של כאבי אוזניים ושני ביקורים במרפאה שלא העלו כלום, ירדה הבוקר דרגת הכאב ל"מורגש" בלבד. זה בלי ספק משמח אותי!
 
 

המאמן ואני חולקים בינינו המון שנים, זכרונות ואהבות. חלק מזה זה בגלל שאנחנו באמת אוהבים אותם דברים, חלק בגלל שאנחנו מגלים את האהבות שלנו יחד וחלק – בגלל שמעניין אותנו במה השני עוסק בדיוק עכשיו, כך שאנחנו לומדים את תחומי העניין אחד של השני, בצורה פסיבית. כך אני יכולה לשאול אנשים שאלות נורא אימוניות, והוא יכול להדריך סדנת סקראפ. שימושי למדי.
 
האהבות שלנו רבות, כאמור. אנחנו אוהבים את הילדים שלנו (מסוג האהבות שגילינו יחד), כוסברה (אחרי שנים ששנאנו אותה), פנטזיה ומדע בידיוני (עוד מלפני שהכרנו) וגם ספרי ילדים (אני קצת יותר, אולי, אבל בעיקר מסיבות מקצועיות, והוא היה זה שהקריא לבנים בהמשכים את מרבית הקסטנרים), אוכל טעים (ורואים עלינו), צימרים (ואפילו שאנחנו גרים בגליל, בסוף נמצא את עצמנו, שוב, בצימר בגליל), לגור ביובלים (ההחלטה השנייה הכי מוצלחת שלנו), את מסעדת "אורי בורי" בעכו (ע"ע אוכל טעים), מוזיקה אירית ואחד את השני…
 
אבל לפני הכל, חלקנו את האהבה לספרים. שנינו מסוג האנשים שבודקים את מדף הספרים של מי שאנחנו מבקרים ושנינו קוראים די כפייתיים. שנים, כשצריך היה לדעת משהו, היינו הולכים לחפש ספר בנושא, מה שקצת השתנה מאז קיומו המסיבי של האינטרנט בחיינו. אין מצב שנצא לצימר (ע"ע), למשל, ללא כמה ספרים איתנו.
 
לפיכך, כשרעותריינבו הכריזה שאתגר חודש יולי בפורום עיצוב אלבומים וכרטיסים בתפוז יהיה דף אלבום לא שגרתי בנושא אהבה, ידעתי שאני רוצה שהדף יעסוק באהבה המשותפת הזו שלנו.
 
חוקי האתגר היו:
להשתמש במילה LOVE על כל גווניה, בכל הטיותיה, בכל השפות, יכול להיות כתב יתדות, אכדית, שומרית, בהטיות עבריות שונות ומשונות כמו אוהב/ת, מאוהב/ת, אהבתיה, אהבה וכו'… העיקר שהמילה LOVE תקבל ביטוי בדף!!! לא משתמשים באדום ובוורוד, צבעים שמשויכים אוטומטית למילה LOVE {זה בשביל לצאת מהמסגרת המקובעת} אבל נסלח למי שממש חייבת להשתמש בפרימה אדום או כפתור ורוד…
 
לצורך הדף הזה ביימתי תמונה שבה מונחים ספרים על הכריות שלנו במיטה. בחרתי במוטיב של מסע, בגלל שהחיים הם מין מסע שכזה ולא משנה לאן הם יביאו אותנו, ברור שגם הספרים יהיו שם איתנו…
 
אז הנה הדף:

למי שלא מזהה – הספר שלו עוסק באימון, והספר שלי הוא "תולדות האהבה", שהוא דווקא לא ספר שהסכמנו עליו. המאמן התקשה להבין ממה אני נשפכת…
 
אז זו האהבה שלנו. כמו שכתבתי בדף – אנחנו לא נהיה אנחנו בלי ספרים.
 
______________________________
משהו קטן וטוב #33 (2009)
בעוד כמה דקות נצא למסיבת יום הולדת 18 של היפה. כמו שכתבתי לה בברכה – כאן מתחיל המסע שלה, ואנחנו מאחלים לה שמסעות החיים יהיו מעניינים ושתשוב מהם בשלום, שמחה ומאושרת.
מזל טוב!

לפני הכל – אני שולחת ים של תודות לכל המגיבות ולכל שולחות איחולי הבריאות. תמיד כיף לדעת שאתן שם, בחוף הרחוק של הים הוירטואלי…
 
ולענייננו –
לפני כמה ימים הפרופסור אמר שהוא צריך למצוא מתנה לציון שלושה חודשי חברות. אחרי שבילה כמה שעות מילוי מקום בחנות (ע"ע הנסיכה החולה) הוא צלצל אלי ואמר שהחליט להכין כרטיס ואמר שיצטרך קצת עזרה. אמרתי לו איפה יש בסיסים לכרטיסים ושלחתי אותו לדפדף בים המגזינים שיש בחנות ולחפש רעיון.
 
אני חושבת שבסופו של דבר הוא עבד על הכרטיס משהו כמו ארבע שעות, החל משלב הסקיצה.
 
במאמר מוסגר אני צריכה לומר שבשלב התוצאה המאמן רצה לדעת לאן פונים כדי להתלונן שחייזרים החליפו לו את הילד. בדיון משותף החלטנו שלחייזרים האלו כנראה קוראים גיל ההתבגרות…
 
אז ככה נראתה הסקיצה שהוא הכין לעצמו:

ואז הגיעה שעת השינויים וההתפשרויות, לאור העובדה שבסוף לא היתה לו תמונה מתאימה לשים במרכז הכרטיס.
 
הכרטיס צולם עוד לפני תוספת הטקסט, ובערך שנייה אחרי הצילום הוא גילה שבעצם לא כל כך נשאר לו מקום לשים טקסט…
בתמונה הראשונה הכרטיס מבחוץ ובשנייה החלק הפנימי:
 


 
והטקסט?
כשהוא גילה שאין לו מקום הוא הדפיס אותו על דף פרגמנט והדביק באמצע הכרטיס.
הוא הוסיף עוד כמה מילים בכתב יד, בעט ג'ל של סאקורה, ואת אותו עט ג'ל צירף לכרטיס כמתנה.
נכון שיופי?
הוא אמר שכנראה שלמי שנולד במשפחה שלנו אין ברירה, אלא להכין כרטיסים מושקעים בעבודת יד…
האמת היא שאני אפילו לא נוטלת לעצמי את כל הקרדיט –
זה בטוח הבן של האיש שלפני כמה שנים, בשביל להכין לי עוגת יום הולדת שילב שלוש עוגות שונות ל"עוגת שכבות למישהו שאוהבים במיוחד"…
 
________________________
משהו קטן וטוב #32 (2009)
נכון שהבטחתי דיווחים מצולמות מסופשבוע הסדנאות, אבל החיים מזמנים לי כל הזמן על מה לכתוב… וזה טוב, נכון?
ובכל זאת, כדי שתאמינו שהייתי שם, זוג דפים שהכנתי בסדנת "לחגוג את החיים" עם דונה. שעה וחצי של עבודה, בלי זמן לחשוב, רק ליצור: