קטגוריות: כללי

בשנים האחרונות לוחות השנה שהכנתי כמתנה היו ברובם לוחות דיגיטליים (ובשנה שעברה ראש השנה הפתיע אותי והגיע מוקדם, אז בכלל לא הכנתי לוחות שנה…).
 
השנה נחה עלי הרוח והכנתי גם לוחות שנה בעבודת יד. את לוח השנה שכולו געגועים ליוסמיטי כבר הראתי לכם, והשבוע סוף סוף נמסר ליעדו לוח השנה השני שהכנתי וכולו עבודת יד.
 
מאחר והלוח הזה נועד לאמא שלי, החלטתי לשלב בין תמונות שלנו שעיקרן צולמו בטיול הגדול שלנו לארה"ב, ומיעוטן במהלך השנה שעברה מאז, לבין הקיט הנוסטלגי שהוציאה צרויה – "כשהיינו ילדים". מאחר ובחרתי בכיוון נוסטלגי, החלטתי להדפיס את דפי הלוח על נייר קראפט.
 
והתוצאה, בתמונות:


























אמא שלי, כאמור, קיבלה את הלוח לפני כמה ימים, ככה שעוד היתה לה הזדמנות ליהנות מהדף של אוקטובר לכמה ימים…
 
ימים טובים שיהיו גם לכם
לימור

למי שפספס בפוסט הקודם ולמי שצריךתזכורת –
מכירת חצר עמוסה אלפי פריטים במחירים מצחיקים.
שמונה בנות שעמסו תכולת בית (וחנות, לפחות במקרה שלי) ונדדו לרחובות.
מעשר בבוקר (בדיוק) ועד ארבע אחר הצהריים.
אצל נתנאלה בחצר (שזה שם מצויין לשיר, לספר וגם לליין מכירות משובח…)
 
ועכשיו שהאוטו עמוס ואני עוד מעט מתמוטטת, אני הולכת לישון
כדי שמחר בבוקר אוכל לפגוש את כולכם
בשמחה
 
להתראות
לימור
 
ושוב – עיקר החדשות
שמונה בנות
אלפי פריטים
מחירים מצחיקים
יום שישי
10-16
טשרניחובסקי 69
רחובות
 
 
 
 
 

כשהגעתי אחר הצהריים הביתה הם חיכו לי על הצמחים שליד השביל, כאילו כל הקייטנה של החלזונות יצאה לטייל ועכשיו הגיע שעת השלאף, אז הבאתי מצלמה:
















לפנות ערב, אחרי המקלחת, היתה הפעם הראשונה בהרבה זמן שלבשתי מכנסיים וחולצה ארוכים וזה הרגיש נכון ולא מעיק.
 
ועכשיו קר לי ברגליים.
 
אני חושבת שאפשר לאחל בבטחה –
סתיו נעים!
 
לימור

השבוע, בין הזזת הארגז המאה ושניים למיון פיצ'יפקס אין סופיים, שאלתי את המאמן:
"אם הייתי יודעת במה זה יהיה כרוך, האם בכל זאת הייתי נכנסת לזה?"
והוא, שמכיר אותי היטב, ענה לי שכן…
 
ואכן, לפני כמה חודשים (חדי הזיכרון מביניכם בוודאי זוכרים מתי הכרזתי על מכירה לקראת שיפוץ. רמז – זה היה מזמן…) כשהתברר לי שקיילה, השכנה הקרמיקאית שלנו מחפשת באופן נואש מקום לסטודיו שלה, הצעתי לה שנחלוק את השטח הלא קטן שלי.
 
ומחר זה מתחיל (מסתבר שיש מושג כזה, "זמן קיילה").
 
מה שאומר שהחנות על גלגלים (או ליתר דיוק בארגזים), הבלגן גדול גדול ואנחנו קצת מחוץ לעניינים:










תרגום למושג "מחוץ לעניינים" – החנות מושבתת כרגע ואינה פתוחה בשעות הפתיחה. בבעיות מיוחדות ניתן ליצור איתי קשר טלפוני ואשמח לעזור.
 
ומאחר שאנחנו לא ממש יכולים להגיע לסחורה כרגע – גם חנות האינטרנט מושבתת זמנית. ברגע שנתארגן חזרה – נודיע!
 
ומה בעניין סוף השבוע?
ביום שישי נתנאלה אהובתי מקיימת מכירת חצר וכמובן ששמחתי להצטרף אליה כשהזמינה אותי. נכון שלאור הבלגן מסביב אני עוד לא יודעת כמה אוכל להביא איתי (יכול להיות שפשוט אצטרך לעשות עוד מכירה אחרי שהבלגן ייגמר…).
יש כמה פריטי ריהוט גדולים שאני אפרסם בבלוג אחרי שאצלם, ואותם לא אביא איתי, אבל אשמח להביא איתי את השולחן הזה של איקאה + שני השרפרפים, עבור מי שיזמין אותם מראש. המחיר שלהם הוא  100 ש"ח והם במצב מצויין, למעט מספר כתמי צבע על השולחן:
 
ומה בעניין ההפתעה?
  
אני לא בחורה של גאדג'טים (חוץ מכאלו של סקראפ) ומסתובבת עם טלפון סלולרי די מיושן ונטול פונקציות, ועדיין לבי התרונן כשהאיש שלי הראה לי את המתנה שהכין לי – אפליקציית "קסם שימושי" שמתאימה לכל סוגי הסמארטפונים.
ואפילו יש QR מגניב (אני נדלקתי עליהם כשראיתי אותם על "הגלויות של שלי" ובמודעות למוצרי…סקראפ) שיעביר אתכם ישר לאנדרואיד מרקט לדף ההורדה של האפליקציה. ההורדות עבור יתר סוגי הסמארטפונים יהפכו זמינות בעוד כמה ימים.
 
אז הנה הQR המדליק שלי. פשוט צלמו אותו עם הטלפון החכם שלכם…


ולמה זה טוב?
לתל אביבים שלא יודעים איפה זה יובלים – יש ב-App הוראות הגעה שאפשר לפתוח גם ב-GPS או ב-waze בלחיצה אחת, ויש פירוט של דברים מעניינים אחרים בסביבה עם הוראות הגעה באותו אופן.
יש לוח אירועים שבו אפשר להתעדכן על מה שקורה בחנות (כרגע זה השיפוץ), ובעתיד סדנאות, מכירות וכו' …
יש חיבור לבלוג, לפייסבוק ולערוץ היוטיוב.
יש גלרית תמונות – ואם תצלמו ותשלחו לי עבודות שלכם שבהן משולבות אותיות של קסם שימושי (חיתוכים או חותמות) אשמח לשלב אותן בגלריה (ובעתיד יהיו כמובן גם הגרלות ופרסים).
וכמובן שיהיו עוד המון GOODIES בהמשך!
 

נכון שעברו שבועיים מאז שכתבתי, בואו נאשים את החגים בעניין…
 
או-טו-טו מגיע "אחרי החגים" ויש לי המון נושאים לכתיבה, אבל לבינתיים – פוסט של כל מיני.
 
ביום שלישי לא כתבתי סטטוסים ואפילו לא פתחתי את המחשב רוב היום. ישבתי מול הטלוויזיה משש וחצי בבוקר ועד הערב, כמעט ברציפות, לא ממש נשמתי, בכיתי המון והתרגשתי.
 
כשהשיריונר היה בשמינית הם יצאו בתחילת השנה ל"סדרת ירושלים". כשהם חזרו הסתבר שלקראת הביקור בכנסת הם הכינו חולצות "לשחרר את גלעד" (ולא נתנו להם להיכנס לכנסת לבושים בהן, כי אסור ללבוש בכנסת חולצות עם מסרים פוליטיים). שאלתי את הילד הפרטי שלי איך זה שהוא לא ביקש ממני כסף לחולצה, והוא אמר שבחר לא ללכת עם חולצה כזו, כי הוא לא בטוח שהוא מסכים עם ה"בכל מחיר" בעניין החזרת גלעד שליט. היה לנו דיון שנגמר בזה שהסברתי לו שהוא לא אמא ובגלל זה הוא לא מבין. ואז עדיין לא הייתי אמא של חייל (למרות שנדמה לי שאנחנו קצת נהיות אמהות של חייל עוד בחדר לידה כשמסתבר שילדנו בן…).
 
אז את יום שלישי העברתי בבכי והתרגשות, ובציפיה שהשיריונר הפרטי שלי יתקשר סוף סוף ואוכל לשמוע את הקול שלו.
 
גם הערב דמעתי מול התוכנית "הביתה" בערוץ 2. זה יפסיק מתישהו? ההתרגשות הזו לנוכח כל מה שהוא גלעד שליט?
 
אני מקווה שכן. שנחזור לנורמליות ובעיקר שהוא יחזור לנורמליות.
 
ובאותו עניין, אבל אחרת –
 
הסטטוס הזה הופיע בפרופיל הפייסבוק של טל:
"עכשיו, כשגלעד בבית, התפנתה משאלה בימי הולדת". שרון, בן 9, הגרנד קניון, אריזונה.
לייק גדול.  
אחד הדברים שאני עושה באדיקות בשבועות האחרונים זה לעקוב בסקרנות אחרי הטיול הגדול של טל ומשפחתה. טל, בניגוד אלי, מקפידה לכתוב בכל יום. אני ממש מצטערת שלא עשיתי את זה, ובעקבות הקנאה העזה שלי בה על העניין הזה, התחלתי סוף סוף לארגן מחברת טיול שלפחות מתעדת את הטיול שלנו יום אחרי יום, כי כבר התחלנו לשכוח את הפרטים המדוייקים. יהיה פוסט…
הטיול שלהם מסקרן אותי גם בגלל שיש דמיון בין הטיולים שלנו, וגם הרבה שונות, והיא מאוד מחזירה אותי לחודש המופלא ההוא שלנו.
 
בזכות המלצת העורכים בישראבלוג הגעתי לבלוג של TRIX, צלמת המשרתת בדובר צה"ל, שצילמה את הרגע המרגש ההוא, בו גלעד ירד במדרגות הביתה. תמונה נפלאה ומרגשת.
זו גם הזדמנות לומר מילה טובה על התיזמור המדוייק של כל היום הזה, על זה שרק צלמים רשמיים בודדים התקרבו בכלל להתרחשויות, על זה שלא ראינו פלאשים מופעלים ועל זה שמה ששוחרר לציבור היה רק באישור של המשפחה (כולל התמונה של גלעד מטייל ברחובות הילה אתמול). בואו רק נקווה שהתקשורת תמשיך לשמור על איפוק.
 
עוד סופ"ש אחד והמדינה חוזרת לנורמליות…
 
אצלנו צפויה תקופה קצת לא נורמלית של שיפוץ, גם פיזי בחנות וגם וירטואלי – באתר
יהיה מעניין.
 
סופ"ש נעים ונורמלי לכולם
לימור

האיש שלי נסע לשבועיים לארצות הברית ולקח איתו את המרץ שלי…
 
כמובן שבתמורה הוא השאיר לי נסיכה מתגעגעת וכל מיני משימות שבשגרה נופלות עליו (ובעיקר עניין ההשכמה המיותרת הזו בבוקר, והכנת האוכל לבי"ס…).
 
לפיכך, רוב המרץ שכן מצאתי הלך על משימות מייגעות של מילוי מדיח, כביסה, קניות וכו' (וכן, אני יודעת שאלו צרות של עשירים, ובטח יש הרבה מקוראי הבלוג שבכלל לא מבינים על מה אני מקטרת, אבל כשהוא רחוק הכל נראה לי יותר כבד ומסובך).
 
ועכשיו, נשים את הקיטורים בצד כדי שתוכלו לראות את מה שכן יצא לי לעשות.
 
קודם כל, לכבוד העובדה שהוא חוזר מחר, תפרתי ציפיות לכריות בסלון, מבדים שקניתי לפני חודש באיקאה. הם בדים יחסית עבים, שממש מתאימים לציפיות heavy duty כאלו:







הבדים האלו באמת מקסימים ועושים את רוב העבודה בזכות עצמם (ותודה לשרוני שעזרה לי לבחור וגם התעקשה שנמדוד שוב כשהמשקל של איקאה זייף וטען שחתכנו 20 ס"מ יותר ממה שבאמת חתכנו…).
 
ועוד בענייני איקאה –
השבוע בילינו שם כמה שעות בהרכב תלת דורי, לאור העובדה שהנסיכה הסבירה לנו שצריך לעצב לה מחדש את החדר, בהיותו ילדותי מדי.
 
אחרי שהסברנו לה שהשאיפה שלה לחדר מדוגם שבו השולחן מתאים לארון שמתאים למיטה… היא קצת שאפתנית מדי, התפשרנו על שדרוגים למה שכבר יש.
 
מכאן נובע היום באיקאה, שנועד לפתוח את עונת השידרוגים.
 
לאור מה שכבר יש בחדר, היא בחרה ללכת על גווני לבן-אדום, עם תוספות בכחול, שחור ועץ.
 
קנינו שטיח, קופסאות איחסון, מדבקות לקיר ווילון שצריך לעבור התאמות. בדרך הביתה עצרנו לרגע ב"קיקה", הזדעזנו מהקיטש, מהמחירים והעומס בעיניים וקנינו שני אהילים שכאילו עוצבו במיוחד בשביל החדר הנרקם לה.
 
בינתיים הכנתי לה שלושה קנווסים לחדר. הלכתי על העניין האדום וצבעתי אותם בגווני אדום שונים. אח"כ הדבקתי בעזרת מוד פודג' נייר נוסף על כל קנווס – נייר משי לבן, נייר באמת עתיק ומצהיב מספר באנגלית ודף מעיתון סיני.
אחרי שזה התייבש הדבקתי על הנייר המודבק מדבקות – אותיות באנגלית / מספרים /אותיות בעברית ואז צבעתי את השטח הזה באדום כהה. כשקילפתי את המדבקות נוצרה דוגמה מעניינת של הנייר שנשאר מתחת. מאחר שנכנס לי צבע מתחת למדבקות בעברית  (אני חושבת שעבדתי עם מכחול רטוב מדי) החלטתי להשאיר אותן וליצור אפקט קצת אחר (ועכשיו אני רואה שהתמונה הזו גם מטושטשת…) וזו התוצאה:







עכשיו רק צריך לחכות שאבא ינחת ויסייד את החדר ואז נוכל לארגן הכל…
 
ובעניין אחר לגמרי –
נורית נאור עושה מכירת חיסול של כל מה שהוא פימו. אם זה התחום שלכם, שווה לבדוק…
 
גמר חתימה טובה וצום קל לצמים
 
לימור

בארוחת הבוקר, הנסיכה אמרה שהיא נהנית לשחק עם שוקולד (זה הנמס, בתחתית כוס השוקו שלה) ומייד הבנתי מה אנחנו צריכים לעשות כדי לדאוג לזזה שבאמת תהיה לנו שנה מתוקה.




 
ליסוע לגליתא.
 
כי מה יותר מתוק משוקולד?
ומה יותר משפחתי מסדנה ביחד?
ומה יותר ספונטני מעכשיו, כרגע, בלי תוכניות מראש?
 
אז נסענו לדגניה ב'.
 
היינו פעם אחת בסדנת שוקולד אצל גליתא, לכבוד יום ההולדת של הפרופסור, שחושב ששוקולד הוא אב המזון העיקרי שקיים (אב המזון השני מבחינתו הוא קולה…). זה היה לפני כמה שנים, כשגליתא עדיין היתה סוד חדש ופרטי ליודעי ח"ן, וגם הסדנה היתה עדיין פחות ממוסדת ומאורגנת והציעה בערך שני סוגי סדנאות.
 
הפעם הגענו למשהו הרבה יותר חדשני, מאורגן וממותג וגם מבחר הסדנאות התרחב והתעשר. המצחיק הוא שבחרנו בדיוק את אותה סדנה שעשינו אז – "ללקק ת'אצבעות".
 
לבשנו סינרים:

והתחלנו לצייר בשוקולד:


אחרי שציירנו בשוקולד, התחיל שלב הפרלינים. קיבלנו גוש שוקולד גדול, שחתכנו ושברנו לגושונים קטנים יותר, כמו אלו:












ואז טבלנו אותם בשוקולד חלב או לבן (או שניהם) וקישטנו בכל מכל מיני קישוטים:


 

 



והנה הנסיכה מדגמנת הוכחה ששוקולד טוב למצב הרוח:
אחרי שסיימנו ביקשו מאיתנו להמתין רבע שעה (יש סרט שכבר ראינו, אז ניצלנו את הזמן לקנות מתנות שוקולדיות חמודות. יש מבחר מרשים בחנות המפעל המדוגמת שלהם) ואז קיבלנו את השוקולד שהכנו, ארוז בתוך קופסה יפה:


באופן לא מפתיע, הקופסה של הפרופסור היתה כבדה בהרבה משלנו. כשאנחנו התמקדנו ביופי ועיצוב, הוא התמקד במקסימום שוקולד לשטח. פרופסור או לא פרופסור?


 
ואם מדברים על העיצוב והמיתוג של גליתא, הנה ככה נראה המקרר בבית הקפה:



ככה דאגנו לעצמנו לשנה מתוקה וחווייתית.
מאחלת גם לכם שנה שכזו!
 
לימור

אני פריקית של מילים.
נפעמת כל פעם שאני ניצבת מול צירוף אלתרמני
מתענגת על מילים שגורמות לעצור רגע ולחשוב
מקנאה במי שאורג קסם מאותיות וסימנים
אוספת טקסטים כמו שאנשים אחרים אוספים בובות (בליית'…)
 
ומדי פעם שולפת אותם ברגע המתאים.
 
אז הנה, לכבוד ראש השנה, "ברגע", שכתבה ורד מוסינזון:
 
ברגע
שהשנה החדשה
אוחזת בעקבי
השנה החולפת
עוברים העצים
לדום מתוח
ולרגע קצר
חוזר העולם לתוהו ובוהו
ורוח אלוהים מרחפת
מעל השנה החולפת
שנעצרת,
בגלל ידה של השנה החדשה
האוחזת בעקביה.
מנסה לעכב ברגע,
את רגע האמת.
את הרגעים בם תיטול על עצמה
את האחריות
לכל מה שיקרה מכאן והלאה.
זו אחריות עצומה
להיות שנה חדשה
לקחת על עצמך את הסיכון
שכל התחזיות שחזו לך, יתגשמו.
זה גם לקחת על עצמך את הסיכוי ולא להצדיק את
התחזיות הנוראות
שחזו כל אותם
ששבעו רע בשנה הקודמת.
 
איזו אחריות נוראה
נוטלת על כתפיה השנה החדשה
ברגע
בו היא מרפה
מעקבי השנה החולפת
ומניחה לה להימוג
ולהשאירה לגמרי לבד
להרבה רגעים
עם כל כך הרבה
אחריות.
 
בשלהי השנה שהיתה גילינו שאנחנו יכולים לקחת אחריות על מה שקורה לנו, ולא רק לקטר בשקט ולחשוב ששום דבר לא ישתנה.
 
מאחלת לכולנו שניקח מעל כתפי השנה הזו, שמתקרבת אלינו ועוד מעט כבר כאן, קצת מהאחריות הזו שמוטלת עליה. צדק חברתי הוא ביטוי גדול, אבל כשמפרקים אותו יש כל כך הרבה שאנחנו יכולים לעשות, כאנשים שאכפת להם.
 
ועוד משהו קטן – 
יעל דן שאלה היום את אבא של דפני ליף מה הוא מאחל לה, והוא איחל לה יותר שעות שינה, כדי שתוכל לחלום חלומות גדולים.
האיש שלי חלם בגדול ויצא להגשים את זה.
אני מאחלת לכולנו שנחלום חלומות גדולים ושנצא בעקבותיהם.
שנה טובה! 

יותר מחצי החיים שלנו שאנחנו נשואים.
בקושי אפשר לזכור זמן שלא היינו שניים.
 
החלטנו לחגוג ביום פינוקים בתל אביב.
 
הבוקר התחיל בזה שהוא נתן לי "צידה לדרך", לא לדרך לתל אביב, אלא לדרך שאליה אני יוצאת בנובמבר, ב"אורנים".
כמובן שקודם כל הרגשתי אשמה על זה שלא קניתי לו כלום (ואז נזכרתי שאני אחראית לכל תוכנית יום הפינוק שלנו, ונרגעתי).
זה מה שקיבלתי:
חמישה דיסקים מפוצצים בשירים, שאת חלקם לא שמעתי מעולם ו…(החלק הכי אהוב עלי), ספרון עם כל המילים וגם עם אנקדוטות קטנות על מתי השיר הושר (ומתי עשו עליו צנזורה) ושאר פרטים מעניינים.


 
ואז נסענו לתל אביב, דרך כמה עצירות לסידורים בפתח תקווה ותל השומר.
 
הגענו ליפו, חנינו בחניון, והלכנו כמה צעדים עד שהגענו למסעדת "קורדליה" של השף ניר צוק. מעולם לא אכלנו באף מסעדה של ניר צוק (אני אפילו לא בטוחה שהמאמן הכיר את שמו לפני שהנושא של הארוחה הזו עלה), אבל ארוחת הטעימות המרשימה שתפרו הנפשות הטובות של "בייגלה" נשמעה כמו הצעה שפשוט לא כדאי לסרב לה… אז הלכנו על זה.
 
איך היה?
נפלא.
 
נתחיל מהלוקיישן, בית עתיק ביפו, מרחק פסיק משוק הפשפשים, וממש נראה כאילו צוייד כולו בגיחות חוזרות ונשנות לשם, למצוא מציאות:
נמשיך עם השירות, שהתחיל הזה שהביאו לי שרפרף ייעודי כדי להניח עליו את התיק, והמשיך בחיוכים עדינים, הסברים קצרים על מה שמוגש ומילוי הכוסות במים בכל פעם שהמפלס ירד אל מתחת לחצי. רק בשלב שבו המתנו לחשבון התקשנו מעט לתפוס את עינה של המלצרית. מצד שני, זה שלא ניסו לגרש אותנו מהר כשסיימנו לאכול – עומד לזכותם.








 
והשירות הוא רק means to an end, שהרי המטרה היא האוכל. והאוכל היה נפלא. בדרך למסעדה קצת נבהלנו לנוכח המחשבה על עשר מנות, אבל גודל המנות היה הגיוני וכשיצאנו מהמסעדה, אחרי שעתיים וחצי ועשר מנות, לא הרגשנו מפוצצים. מבחינתי היתה רק נפילה אחת – גספצ'ו אפרסקים לבנים – שלדעתי היה לו בעיקר טעם של שמן. למאמן הטעם הזכיר את הרוטב שנשאר בתחתית קערת הסלט, והוא טבל בו את הלחם באושר גדול. יתר המנות טעמו לי עד מאוד.
 
התמונות מדברות בעד עצמן:




















וחוץ מכל אלו, מצטיין הלוקיישן גם באור מופלא, מה שאמר שבין ביס לביס שלפתי את המצלמה…









היה קסום כראוי.
 
והיום לא נגמר…
 
קפיצה קטנה לנחלת בנימין, לקנות בד לחצאית ראש השנה לנסיכה (תפרתי אתמול בלילה, אני סופר מרוצה. פוסט עם תמונות בקרוב).
 
התלהבתי מהשם של החנות, ובפנים מצאנו יופי של trench coat בשביל הפרופסור, במחיר מצחיק:





ואז התגלגלנו לרחוב י.ל. פרץ ולשמחתנו גילינו שיש מלא חניה!
 
הסדנא שעשינו ראויה לפוסט נפרד, אחרי שאסיים לצלם את מה שהכנו.
 
אבל לפני שהיא התחילה עוד היה לי זמן לצלם קצת בחוץ:













זה כנראה לא סתם שיצאו לי המון תמונות של השתקפויות ואור – היה לי יום מואר לגמרי!
 
הוא לא נגמר שם, עוד יצאנו עם הפרופסור לבית קפה, אבל אני חושבת שהפוסט כבר ארוך מספיק.
 
שתהיה לכולנו שבת שלום.
 
לימור

כל מיני שאלות עולות כשמדברים על עיצוב אלבומים…
איך מתחילים?
יש תיכנון?
כמה דומה התוצאה לתיכנון?
  
 
בדרך כלל אני עובדת, ורק אח"כ תופסת שהיה כדאי לתעד את השלבים כי קרה פה משהו מעניין, אבל כבר מאוחר מדי.
 
השבוע, לעומת זאת, התיישבתי לעבוד וכבר בתחילת התהליך קלטתי ששווה לצלם את השלבים (האמת היא שבלהט העבודה שכחתי, אז יש כאן התחלה מצולמת עם הסברים ואז קפיצה לתוצר…).
 
כשראיתי את דף הכביסה בליין ילדה קטנה של אקו פארק, היה לי ברור שאני ישר קונה שניים, כי זה דף אידאלי לגזירה והדגשה בתלת מימד.
 



 
אז מזה התחלתי בעצם, מיצירה של שני חבלי כביסה, מלאים בכביסה תלת מימדית. רק אחרי זה הלכתי לבחור תמונות שיתאימו.
 
כשבחרתי לי את דפי הרקע הורודים, מהסטאק של פרימה, תפסה את עיני הכריכה של הסטאק, והחלטתי שגם היא יכולה להשתלב בדף:




לקח לי זמן להתרגל לשימוש בדפים דו צדדיים. תמיד יש לי הרגשה שבכל חתיכה שאני מדביקה אני מבזבזת את הצד השני. מנגד, למדתי ליהנות מהעובדה שתמיד הצד השני מתאים למה שכבר עשיתי. אז היה לי ברור שאני לא מוותרת על הצד השני של דף הכביסה, ויצרתי ממנו בורדר בעזרת פאנצ'.



מתקדמים, ועדיין – חסר לי משהו.
דך הפרחים החום שצד את עיני (tickled pink "radiant" paper, מליין fine and dandy של my mind's eye) הוסיף את המימד החסר וגם הכריע לגבי המאטינג של התמונות.



מכאן כבר עבדתי בשוונג, ולכן גם כשלתי בצילום…
מה שנוסף לדפים אלו פרחים שונים, מדבקות כיתוב וסרט לבד של little yellow bicycle ובלינגים של קייזר קראפט.
 



הנה. ככה דף נולד!
 
ואיך הוא נולד אצלכם?
 
__________________
משהו קטן וטוב (ספירה חדשה תתחיל בראש השנה)
 
המשפט להפוך את הדפקט לאפקט מופלא בעיני, ועובד בכל פעם מחדש.
הדסי, החיפושית הכי מלכותית שאני מכירה, נסעה לסין במסגרת "מלכת המדבר" ורציתי לפנק אותה עם כיסוי דרכון.
עבדתי ברגע האחרון, הייתי עייפה, מדדתי לפי העין… וכשהגיע הרגע לסיים את העבודה הסתבר שהכל יצא קטן מדי. אז עזבתי הכל על שולחן המטבח והתנחמתי בזה שהיא ממילא לא יודעת שהיא צריכה לקבל מתנה…
אבל אחרי התאוששות מה, החלטתי להפוך את הדפקט לאפקט ולהגדיל את משטח העבודה שלי בסיוע תחרה לבנה.
זו התוצאה:



 אפקט או לא אפקט?