קטגוריות: כללי

בקיץ 1989 יצאנו לטיול ה(כמעט) הכי גדול שלנו. 25 ימים, רובם בסקנדינביה, במין סנדוויץ שתחילתו וסופו בגרמניה.
 
שני אלבומים עם ניילון נצמד היו התוצר של טיול עם מצלמה קטנה וכמה סלילי פילם. נושא התמונות בטיול הזה היה די כאוב. כבר אז הייתי אני זו שהסתובבה עם המצלמה שלנו (אנחנו – AKA המאמן ואנוכי), כך שמבין שנינו אני הייתי הצלמת. יתר הפמליה שלנו כללה את ההורים, האח והגיסה של המאמן, וגולת הכותרת – גם מבחינת האטרקציה לצילום – האחייניות הקסומות של המאמן, שהיו אז בנות שנתיים וארבע. אפשר כבר להבין בכמה תמונות אני מופיעה, נכון?
 
היום אני כבר יודעת שאם אני רוצה שיצלמו אותי (כדי שאני אוכל לשנוא את התמונות אחר כך….) אני צריכה להגיד. אז זה הסתכם באפיזודה שטופת דמעות בפארק הפסלים המדהים של הפסל ויגלנד בנורבגיה. מוזר להיזכר בזה אחרי כל כך הרבה זמן.
 
ולמה אני צועדת ככה במשעולי הזיכרונות?
 
כי הבוקר, שהבנתי שמדגדג לי בידיים לעצב דף, הלכתי לחפש תמונות באלבומי הטיול ההוא.
 
היה נחמד לגלות שכבר אז היה לי קצת סקראפ בנשמה ושילבתי דפים מברושורים בין התמונות (ואפילו צילמתי שלטי דרך עם מפות), אבל היה מדכא לראות כמה מעט תמונות מוצלחות יש בין דפי האלבום. הוא מוצלח בתור מזכרת בשבילנו, שהיינו שם (למרות שגם אנחנו צפויים לתהות לגבי חלק מהתמונות, שהיום כבר לא נדע להגיד בדיוק איפה צולמו, כי אז ממש לא כתבנו כלום), אבל מי שלא היה שם איתנו – ישתעמם.
 
אז לא הרגשתי נקיפות מצפון לשלוף שלוש תמונות מהאלבום ולהשתמש בהן.
 
את הדחף ליצור משהו התניעו שני דברים – הסקיצה המקסימה שנילקי יצרה בשביל קומונת הבית הפתוח לעיצובים בנייר והקיט המקסים של crate paper שפירגנתי לי אצל נתנאלה ביום חמישי.
 
שלא כדרכי הייתי די נאמנה לסקיצה, אבל כפיצוי יצרתי מייד בן זוג לדף, ושם כבר התרחקתי ממנה.
 
זו הסקיצה:

וזו הפרשנות שלי עליה:



לשם שינוי הייתי טובה וכתבתי לי בדיוק במה השתמשתי:
דף קארדסטוק לבן כבסיס (שמשום מה בצילום נראה תכלת)
דף קארדסטוק כתום פשוט למאטינג
הדפים: sweet, books ו-fabric מהקיט Emma's shoppe של crate papae
מדבקות וחיתוכי נייר מאותו קיט
חותמות fountain של חברת אמריקן קראפטס
דיו ורסה פיין וינטג' ספיה
דיו דיסטרס וינטג' פוטו
 
הדף השני אמור בעצם להיות הדף הראשון (הימני) כשמדפדפים באלבום, ולכן בו נוספו האותיות של "תוצרת הארץ" ונתנו כותרת. חוץ מזה השתמשתי באותם חומרים:



בדרך כלל אני לא משתמשת בסקיצות, אבל היה נחמד להיזכר שלא תמיד חייבים להמציא את הגלגל. עבודה עם סקיצה, קיט שלם של חומרים וסט יחיד של חותמות בהחלט מהווה סוג של ניקוי ראש.
 
תודה נילקי!
 
ומה מתחבא אצלכם באלבומים הישנים??? 
 
 
 
 

יש לי בקנה כל מיני פוסטים בנושא יצירה, אבל הפעם פוסט קצר עם המלצה חמה חמה.
 
את ערב שבועות בילינו (זו כבר מסורת) בתיקון ליל שבועות בישיבה החילונית בינה בתל אביב.
נושא התיקון היה הפעם "תיקון רחל ולאה" ועסק בשתי משוררות מופלאות.
היה ערב (לתוך הלילה) מרתק, שבו גיליתי משוררת נוספת – רוחמה וייס, שדיברה אודות לאה גולדברג וההשראה שהיא נתנה לה, נהניתי לשמוע את מודי בראון משוחח עם מוקי צור על אודות רחל, נחשפתי לספרות הילדים של לאה גולדברג, ובכלל לספרות הילדים העברית בראשיתה, בעיניים ביקורתיות, ובעיקר התמוגגתי מול אחד הסרטים הכי יפים שראיתי.
 
אני לא סתם משתמשת במילה יפה. הסבר מייד.
 
הסרט הוא "לאה גולדברג בחמישה בתים", סרטו הדוקומנטרי של יאיר קדר, שהוקרן לראשונה בפסטיבל דוק-אביב בחודש שעבר. הסרט בחר להציג את הביוגרפיה של לאה גולדברג דרך פריזמה של חמישה בתים ומשתמש בשילוב של ראיונות מצולמים, חומרים ארכיוניים, קטעי שירה והרבה אלמנטים אומנותיים כדי להכיר לנו את החיים המורכבים של היוצרת הנהדרת הזו, שלרגעים נראית מדהימה ביופייה ולרגעים מדהימה בכיעורה.
 
התנאים שבהם ראינו את הסרט לא היו אידאליים, ונדרשתי לשרבב את צווארי מעל כתפיים וראשים כדי לראות את המסך, אבל היופי העיצובי של הסרט הצדיק את המאמץ. זה סרט נוגע ללב ואינפורמטיבי ואוהב, ויותר מהכל – בעיני – זה סרט פשוט אסתטי.
 
אני מתכננת לראות אותו שוב וממליצה לכם בחום. אלו ההקרנות הקרובות שלו (לקוראת החיפאית הנאמנה שלי, שלא מצליחה לענות כאן – יש גם אחת בחיפה…):
 
 
סינמטק שדרות, שלישי, 14.6 , 19:00


סינמטק חולון, חולון, שלישי, 14.6, 18:00לכרטיסים 03-5021555 הקרנה ושיחה עם הבמאי יאיר קדר לכרטיסים 03-5021555 לכרטיסים: 03-6060800




בית גבריאל, 15.6, 21:00, 19:30

סינמטק חיפה, חמישי, 16.6, 19:30

יד לבנים טבעון, שישי, 17.6, 11:00

סינמטק חולון, חולון, שבת, 18.6, 18:00


סינמטק תל אביב, שבת, 25.6, 11:30

סינמטק תל אביב, שלישי, 28.6, 18:00לכרטיסים: 03-6060800

 
וקצת טעם של איך זה נראה – הנה הפתיח המקסים, מלווה בקולה הנפלא של קרולינה:

בשבת לפני שבוע חגגתי יומולדת מאוחר עם החברות היוצרות הצפוניות שלי. לדעתי התחלנו במסורת חגיגות יום ההולדת האלו לפני כמעט שנה, בסוף יוני, ביום ההולדת של ליאת ויערה, והנה אוטוטו מגיע שוב יום ההולדת שלהן (-;
 
אבל השבת הזו היתה כולה בעניין יום ההולדת שלי. בדרך כלל יום ההולדת כולל גם חלק יצירתי, ואני ביקשתי שכולן יכינו דפים לספר שמן בנושא קסם (שימושי). היה ממש מעניין לראות לאיזה כיוונים יצירתיים כולן לקחו את הנושא ואיך כולן הצליחו לעבוד ולפטפט באותו זמן וגם לצאת עם דפים גמורים. בצד שני בכל דף הושאר מקום לתמונות שלי יחד עם כל אחת מהבנות (וכשאני אגיע להדפיס את התמונות אוכל להגיד שהספר באמת גמור…).
 
אז הנה הוא, הספר השמן שלי, בתמונות:
 
הכריכה הקדמית, על שני צדדיה –






הדף של  עדיה (ודף הספר לקוח מתוך "מתילדה" הקסומה לחלוטין) -הדף של אמיליה –



הדף של ענת (שלדעתי עדיין אין לה בלוג, אבל אם אני טועה אשמח לדעת)




נכון שהמשפט הזה פשוט מקסים?




 
הדף של שלומית
הכרטיסיות נשלפות ועל כל אחת מהן יש מילים משיר אחר. הכי אהבתי את הדג נחש עושים היפ הופ ציוני עם גבי ודבי…




 
הדף של ליאת. אני מתה על הדפים האלו של house of three ועל מה שהדיו דיסטרס מוציא מהם –





הדף של אלכסנדרה, שגם לה נדמה לי שאין בלוג
שהוא דף אינטראקטיבי:


השרביט מחובר לדף עם מגנט פצפון. איזה רעיון!


וזה הצד האחורי של הדף הזה:



והכריכה האחורית שסוגרת את הספר:



נכון שיופי כמה קסם נכנס בדפים האלו?
 
היו כמובן גם מתנות יומולדת, אלו שקיבלתי ואלו שנתתי, אבל אני חושבת שמגיע להן פוסט משלהן.
 
בינתיים רק תמונה אחת, לטעימה, מדגמנת את הסינור שאלכסנדרה תפרה לי:
נכון שרואים שהיה לי יום נפלא?


תודה לכל מי שתרמה ליום הזה ולספר המקסים שלי!
 
ולכל קוראי אני מאחלת חג שבועות שמח וטעים!
 
נ.ב.
המבצע בחנות יימשך אמנם עד סוף החודש, אבל כל יום יש מוצרים שנעלמים. אם אתם מתלבטים, למשל, לגבי חותמות הכתב השובב – תפסיקו להתלבט. אנחנו ממש בסטים האחרונים ובתקופה הנראית לעין לא יהיו חדשים. ראו הוזהרתם (-;
 
 

כן, אני יודעת שהבלוג סבל מהזנחה.
יוני יהיה יותר טוב, יש לי המון המון על מה לכתוב…
 
מי שמכיר אותי יודע שאני שונאת לארוז. כשהוספנו קומה שנייה לביתנו הקט גרנו בבית כמעט כל תקופת הבנייה וממש ניסיתי לא להגיע לשלב בו אני אצטרך לארוז את הבית… כשסיימנו עם הבנייה וההתארגנות נשבעתי שאגור בבית לנצח רק כדי שלא אצטרך לארוז…
 
החנות עומדת בפני תקופה של שיפוצים ותזוזות, שיהיו כרוכים בלא מעט אבק.
 
לאור טרגדיית האבק שאפפה אותנו כשהתקנו מזגן (ואחרי זה ניקינו אבק במשך שבועות רבים), לפני שמישהו ירים איזשהו כלי עבודה בחנות אני אצטרך לארוז או לפחות לעטוף את כל המוצרים. נחמד, לא?
 
כמו אתם מבינים אני נלהבת. NOT
ורוצה להקטין את כמות המוצרים בחנות.
 
וכאן אתם נכנסים לתמונה.
וגם המספר שבכותרת.
 
נכון לשעה 19:00 הערב, 600 מוצרים בחנות הוירטואלית נמכרים בהנחה. בימים הקרובים יתווספו אליהם מוצרים נוספים (וכמובן שמה שייגמר – ייעלם). תוכלו למצוא את כל המוצרים האלו בקטגורייה מוצרים במבצע.
 
תעזרו לי לפנות מדפים ותרוויחו יופי של סחורה ביופי של מחירים!
 
חודש יוני נעים
לימור

שירתתי בצבא קרוב לחמש שנים. בכל פעם שיצאתי לרגילה חטפתי איזה וירוס שהוכיח שוב שחופש זה לא ממש בריא.
 
מי שקרא את הפוסט שלי אתמול בטח מבין לאן זה מוביל…
 
אז אכן, אתמול בערב, אחרי שסגרתי את כל הפינות כדי שהיום אוכל להיות לגמרי בחופש, עלה לי החום… סליחה???
 
כמובן שלא התכוונתי לתת לזה לקלקל לי.
 
הבעיה היתה שהבוקר, עם כל הלחץ של להוציא את הנסיכה ואת אבא שלה לטיול השנתי, לטגן להם חביתות לסנדוויצ'ים מפנקים ולהסיע אותם לבית הספר, שכחתי לקחת איתי אקמול…
 
יכול להיות שהייתי צריכה להבין שאלוהים מתערב לי בתוכניות עוד בכרמיאל, כשבדקתי את טופס הלוטו שלי וגיליתי – באופן ממש מפתיע – שלא זכיתי,למרות התוכניות המאוד ברורות שלי…
 
או אולי באלונים, כשעצרתי להפסקת coffee out coffe in, כשגיליתי שיש שם לפחות 20 אוטובוסים עתירי תלמידים?
 
או אולי כשיצאתי מאיקאה אחרי פחות משעה, אחרי שעברתי את כל החנות (בלי להשתמש בקיצורי דרך) ולא מצאתי שום דבר שבא לי לקנות חוץ ממה שהייתי צריכה (!that's a first)?
 
ואולי על הדק בנמל, כשניסתי לצלם וממש לא הצלחתי?
 
זה היה השלב שבו הבנתי שאני באמת לא מרגישה טוב.
 
אז שכבתי איזה חצי שעה על הגב, על הדק, ניסיתי להקשיב לקולות השונים של הנמל – הרעש של הציפורים הנוסקות, ואופניים על הדק ומדי פעם הקריאות של ארומה – וקצת נימנמתי.
 
ואחרי זה ניסיתי לשפר את המצב שלי עם בקבוק גדול של סן פלגרינו ומנה של אוכל נחמה בטאפאס בר:

בתמונה: פולנטה מתירס טרי עם גרגירי אפונה (שמתחבאים בתוך הפולנטה) וראשי קלאמרי על הגריל.


 
היה טעים, היה נעים לשבת על הדק, ולא – זה לא גרם לי להרגיש יותר טוב.
 
אז הלכתי לחפש אקמול. בנמל.
יש בנמל בגדים, לא מעט.
ונעליים, הרבה. גם נעלי ספורט, הרבה.
וצומת ספרים.
ודיאדה. ושילב. והרבה אימהות בחופשת לידה.
גם יינות. ושוקולדים.
והמון המון מקומות לאכול.
אבל לא בית מרקחת.
 
ואז, בהבזק של גאונות, עלה בדעתי לשאול בפיצוציה.
וכן, יש לו אקמול.
אלו היו שני כדורי האקמול הכי יקרים בעולם, אבל הם היו שווים את זה.
 
שעה וכוס אייס קפה מאוחר יותר הרגשתי מספיק אנושית ובדיוק נהיה ארבע ותערוכת הצעצועים בדיוק נפתחה.
 
היה מאוד מאוד מאוד שווה.
את כל תלאות היום ואת האקמול היקר ואת החיכיון שכבר יגיע ארבע ואפילו את השעתיים נסיעה הביתה אחרי זה.
 
התערוכה נסגרת בעוד 11 יום, אז אני ממליצה לכם בחום לרוץ (היא פתוחה גם ביום העצמאות).
 
עכשיו בבית, אחרי מקלחת, החיים נראים טוב יותר.
תרגישו טוב
לימור
 
 

או קי, האחרון אמור להיות המלצה, אבל תודו שזה נשמע יותר טוב ככה…
 
הו, מי ייתן והייתי פאבר קאסל…
אתמול הגיעו הג'לטוס (color gelatos) שהזמנתי לי. אלו צבעים חדשים של פאבר קאסל, ואחרי שאתנסה בהם קצת גם אכתוב מה דעתי.
אבל זה לא העניין היום.
היום אני מתפעלת מאיך שהמוצר נראה…
כל חבילת צבעים היא בקשת אחרת של צבעים ו…שימו לב, המכחול הוא בצבע תואם…




איזה כיף זה להיות מעצב מוצר בחברה שזו רמת הפרטים שאליה יורדים…
 
(לא) גבוהה, (מאוד) רגישה וספונטנית (באופן חריג)
אחרי שחברה הבהירה לי אתמול שמצב הרוח המחוק שלי נובע מעייפות החומר, החלטתי להיות ספונטנית ולקחת מחר יום חופש.
זו התוכנית (ואשמח אם מי מכם ירצה להצטרף לספונטניות, או לחלקה):
איקאה בבוקר (מי יודע מתי הם פותחים?)
נמל תל אביב בצהריים, כולל שוק האוכל
ובארבע אחרי הצהריים, בהמלצת חגית המאוד משכנעת – תערוכת הצעצועים בנמל.
 
מתכונים מכושפים
קיבלתי במתנה ספר ליום ההולדת.
ספר ממש מוצלח.
אני יודעת את זה כי כבר קראתי אותו…
אז הגעתי לצומת כדי להחליף.
יש עניין די מצחיק שקשור בעניין החלפת הספרים אצלי – אפילו שיש לי רשימה של ספרים שאני מתכננת לקנות, אם קיבלתי מתנה ואני מחליפה אותה, אחפש ספר שאינו ברשימה, כי את אלו שברשימה הרי אקנה ממילא, לא?
אז שוטטתי וחיפשתי משהו שימשוך לי את העין.
וזה מה שגנב לי את תשומת הלב –
הספר מתכונים מכושפים מאת שרה אדיסון אלן.
האמת שמה שגנב לי את תשומת הלב היו שתי השורות הראשונות בגב הספר:
"משפחת וייוורלי ניחנה במתת אל מיוחדת אשר הפכה אותה לחריגה אפילו בעיירת הולדתה בסקום שבקרוליינה הצפונית —עץ התפוחים שבגן המשפחה מניב פירות נבואיים ופרחים אכילים האוצרים בתוכם כוחות מיוחדים. קלייר וייוורלי, בעלת קייטרינג מצליח, מכינה מאכלים מן הצמחים המכושפים שלה"
היה המשך, אבל תאמינו לי שלא ראתי אותו. שתי השורות האלו הספיקו.
לקח לי יום לסיים אותו, יום שבמהלכו חייכתי כל הזמן.
יכול להיות שזה גם בגלל הדימיון לספר הקסום "קסם שימושי", אבל לא רק.
ספר קליל ומענג.
שווה.

הייתי בת 17 כשדיאנה הפכה לנסיכה מויילס, בחתונה רומנטית ומלכותית שאחרי כל פרט ממנה עקבתי בעיניים כלות. 17 זה בדיוק הגיל המתאים להעריץ גננת שמצליחה לכבוש את ליבו של רווק כל כך מבוקש.


17 זה בדיוק הגיל המתאים להעריץ כל פרט לבן, מנצנץ, רומנטי ומלכותי.
 
אחר כך הגיעה ההתפכחות.
הסתבר שהנסיך הוא די צנונית.
הסתבר שלהיות נסיכה זה לא כל כך רומנטי וזוהר ומנצנץ בחיי היום יום.
הסתבר שעדיף לאחוז במציאות המקומית שלי, שאולי היא לא כל כך בלינגית אבל יש לה בהחלט רגעים נסיכותיים…
 
שלושים שנים מאוחר יותר.
עוד חתונה מלכותית.
עושה רושם שהנסיך פחות צנונית.
עושה רושם שהכלה היא פחות פרח חממה.
עושה רושם שגם בגיל 47 קצת אבק של נצנצים, רומנטיקה וכתר מלכותי מתחת להינומה עושים לי את זה. קצת.
 
אז אני קופצת מדי פעם לערוץ היוטיוב של בית המלוכה.
מתעצבנת מהשידור המקוטע (טוב, זה קופץ ממצלמה למצלמה ויש מאות כאלו (ומתפעלת מרמת הקלוז אפים על הפנים של קייט.
תוהה מי היה בסוף המעצב של השלמה הכי סודית בעולם (ומודה שהצליח לו…)
משתעשת למראה הכובעים המוגזמים (נדמה שמי שאירגן לקמילה את האבוב שמונח על ראשה עדיין אוהד בסתר ליבו את דיאנה…) ומנסה לשים בצד את הציניות כדי ליהנות מהעניין כמו שצריך.
 
וגם יוצרת, טיפונת.
 
בפורום עיצוב אלבומים העלו אתגר זריז. אני גיליתי אותו אתמול, אז מבחינתי הוא היה ממש זריז…
 
זה האתגר:
כרטיס ברכה לחתונה (כלשהי, לא בהכרח לחתונה המלכותית, אלא אם אתן מוזמנות אליה, כמובן)שכולל ארבעה דברים, לפי המסורת האמריקאית (ערבבתי פה כמה לאומים):something old – משהו ישן: חומרים ישנים ששוכבים אצלכן שנים או תמונות וינטג'יות something new – משהו חדש: טכניקה חדשה, חומרים/ ציוד חדשיםsomething borrowed – משהו שלא אתן קניתן או עשיתן, אלא משהו שקיבלתן (למשל בהחלפה)something blue – טוב, זה קל: משהו כחול. הכרטיס יכול להיות בכל גודל, צורה, טכניקה וצבע, העיקר שיכלול את ארבעת האלמנטים הנ"ל, וכמובן, שיהיה ברור שזה כרטיס לחתונה (אם על ידי כותרת או תמונה או מקום לצ'ק).








 
החלטתי להכין כרטיס שהוא תגית בתוך מארז שעשוי מגליל נייר טואלט.
 
קודם ההסברים, ואז התמונות –
משהו ישן – השתמשתי במדבקה של שני ילדים, שהיא גם בסגנון וינטג'י משהו וגם מונחת אצלי במגרת המדבקות כבר המון זמן (ביום יום היא הרגישה לי קיטשית מדי, אבל החתונה הזו בהחלט מביאה בכנפייה מוזה קיטשית משהו..). גם הלטרסט שאיתו כתבתי "מזל טוב" הוא היסטורי ממש. אפשר לראות את הסדקים שנוצרו בו, והשארתי אותם בכוונה.
משהו חדש – קודם כל אף פעם לא יצרתי בעזרת גליל של נייר טואלט, וחוץ מזה השתמשתי בנייר מסדרת "אהבה כתומה" שעיצבה צרויה.
משהו מושאל – כאן איפשרתי לעצמי פרשנות חופשית קצת לגבי המושג… את התגית יצרתי מהאריזה של המדבקות של "מסטיקים". זה בהחלט משהו שקיבלתי, נכון?
משהו כחול – כמו שנכתב בהסבר של עלמה 7 – זה קל…
 
ככה נראה הכרטיס השלם עם המארז:
זה המארז:


 



וזו התגית:
בסיכומו של דבר, אני חושבת שבלי קשר לגיל – חתונות פשוט עושות לי את זה!



שתהיה שבת שלווה
(ומה זה הגשם הזה???)
לימור

והעיקר:
 




אנחנו נתגלגל מחר בבוקר לכיוון מצפה רמון, מתוך כוונה לקיים הבטחה ישנה לנסיכה ולקחת אותה למדבר לראות שמיים מלאים כוכבים.
 
החנות תהיה סגורה בימים שני-רביעי, ותחזור לפעול ביום חמישי, כשנחזור רעננים.
 
חג שמח!
לימור

אני אוהבת ימי הולדת.
מאוד.
 
של אחרים, כי אני אוהבת לפנק,
ושלי
כי זה היום המיוחד שלי
(או השבוע, אם אני מוצאת דרכים למתוח את החגיגות…)
 
היום יום הולדת והשמחה רבה.
 
לפני יומיים זה לא נראה בדיוק ככה.
 
האמת היא שבסוף השבוע הקודם הייתי דווקא בהיי רציני.
היה היריד המופלא אצל נתנאלה שהיה הפנינג אחד גדול.
 והמון חברות שבאו לחבק ולהתלהב.
והמון אנשים שלא הכרתי קודם או שהכרתי רק וירטואלית ושהיה נחמד להכיר אישית.
ואמא שלי שהתעקשה להגיע בתחבורה ציבורית והיתה עזרה עצומה וגם קנתה לי חולצה מקסימה בעיצוב איילת רובין.
והמאמן והנסיכה שהיו איתי והיו חלק מהכיף.
וריבי שהגיעה כדי לחבק ופתחה את חגיגות יום ההולדת עם מתנה מקסימה.
והיה היי.
 
ואז הגיעה החתונה המקסימה של לוטם וחן וגם שם הייתי בהיי.
שמלת המיני המדליקה שלי שלוותה בגרביונים מדוגמים (אני חושבת שבפעם הראשונה בחיי) ובנעליים חדשות.
החתן והכלה המקסימים:




הריקודים והמשפחה שלי מסביב והאושר באוויר.
היי.
 
ואז ביום רביעי הגיע הדיכאון.
קטן כזה.
אני לא יודעת להיות דיכאונית בגדול…
אבל כל מיני דברים קטנים שהצטברו וכל מיני תוכניות שלא התרוממו ואיכס כזה שלא מתאים לי בכלל, ובטח לא לכבוד יום ההולדת.
 
אז החלטתי שלא מקובל עלי ושאני דוחפת את האיכס הצדה, ונהנית מהיום שלי.
 
הבוקר התחיל עם עמוד הפייסבוק המהמם שלי ועם עשרות האיחולים המקסימים שחיכו לי (ועוד המון שנוספו במהלך היום).
 
הוא המשיך בארוחת בוקר מפנקת מול הנוף הכי מקסים בעולם. כתיתא היא מסעדה חדשה בבית הבד באבטליון. הייתי טובה ולקחתי איתי מצלמה, אבל שכחתי לוודא שכרטיס הזיכרון נמצא בתוכה, אז לתמונות המאוד מדגמיות אחראי הסלולרי של המאמן (ואני הבטחתי לעצמי לחזור לשם עם מצלמה מתפקדת. ארוחת הבוקר השווה בהחלט מצדיקה ביקור חוזר):





באמצע ארוחת הבוקר נחתה על השולחן קופסה קטנה שהבהירה שהרמז המאוד ברור ששלחתי ("תלך לדוכן של אלונה ותבחר לי שרשרת") לא הלך לאיבוד על האיש שלי…
 
הוא גם צילם:
ומאחר שהשרשת לא מספיק בולטת בתמונה הזו, והתמונה השנייה שהוא צילם נהרסה, אז הנה חיתוך של התמונה כדי שתוכלו להתפעל יחד איתי:





המשך היום עבר עלי בבטלה מופלאה.
נמנום וקריאה וצפייה בטלוויזיה ותגובות בפייסבוק.
וזהו.
עד שבערב הנסיכה שאלה אם אנחנו לא מתכננים לעשות משהו לכבוד יום ההולדת…
 
אז היינו ספונטניים ויצאנו לארט דה קוקו בכרמיאל.
היה מתוק.
מאוד מתוק.
 
ככה צריך לחגוג יום הולדת.
 
תודה לכל המאחלים והמאחלות.
שימחתם אותי מאוד!
 
לימור
הקשישה בשנה
 

לפני עשרים וארבע שעות זה קרה.
 
הוא כיסה את הפנים שלה בהינומה, לא לפני שהוא נישק אותה באהבה על המצח (אף פעם לא התחלתי לדמוע כל כך מוקדם בחתונה)  ויחד הם טיפסו את חמשת המדרגות שחיכו להם וצעדו אל מתחת לחופה, שם חיכו להם ההורים של שניהם.
 
הם חייכו חיוכים ענקיים שהראו לנו בדיוק כמה הם מאושרים להיות שם, ואחרי כל החלקים החשובים – היין והברכות (הנסיכה טענה שהרב חופר) והכתובה והטבעת והכוס (שהחתן קפץ עליה בהתלהבות) – הם ירדו שוב במדרגות בתור בעל ואישה.
 
מזל טוב לוטם וחן!
 
בדרך כלל אני מנסה לשלב משהו מההזמנה בתוך הברכה, אבל הפעם החלטתי להכין להם משהו אחר.
 
זו ההזמנה שהם שלחו:



וזו המתנה (כנראה היחידהשהם קיבלו) שהם קיבלו מאיתנו (לא לדאוג, ליוותה אותה גם מעטפה, כראוי וכנהוג):



זה קנווס בגודל 40*40. הנייר שמודבק ברקע שלו הוא נייר משי מדוגם שקניתי לפני די הרבה שנים בקנדה וסוף סוף מצאתי מה לעשות איתו. בנוסף השתמשתי במפית נייר (דוילי), ראב אונים, ניירות צבעוניים (ירוקים) וצבעים אקריליים.
 
בשביל להגיע לצלליות בגודל המתאים פשוט צילמתי את ההזמנה בהגדלה עצומה. האיכות לא היתה ממש חשובה מבחינתי, אז העובדה שהצילום יצא מאוד מפוקסל לא ממש שינתה. השתמשתי בצילום כדי לגזור את הצלליות מקארדסטוק שחור. כל העסק מודבק בהרבה הרבה מוד פודג'…
 
והנה עוד קצת צילומים –
 







מזל טוב!