קטגוריות: כללי

ויסלחו לי כל קוראי על השימוש הבלתי שגרתי בבלוג,
 
אבל רק למקרה שאמא שלי עדיין מנותקת מכל תקשורת עם העולם, לפחות הצצה בבלוג תבטיח לה שהכל אצלנו בסדר…
 
ויום הולדת שמח אמריקה!

בשלב התוכניות שאלו אותי כמה פעמים אם אנחנו לא מתכננים איזה סיבוב אאוטלטים.
האמת היא שבמקור לא תיכננו.
אחר כך הבנו שכשלא ממש קונים בגדים במשך הרבה זמן, לרוב בני המשפחה פשוט אין בגדים…
אז החלטנו שנעשה השלמות במהלך הטיול, עם עדיפות לחלק השני, אחרי טיסת הפנים שבה יש לנו מגבלת מטען.
ואז נחתנו, והתברר לנו עד כמה אנחנו לא מצויידים…
וחוץ מזה התברר לנו שהתוכניות להקדיש יומיים לפארק הוולקני לאסן מתבטלות, לאור העובדה שעדיין לא סיימו לפנות שם את השלג, והדרך הראשית לא תהיה פתוחה עד יולי…
  
לפיכך נפלה ההחלטה להקדיש איזה שעתיים לפרימיום אאוטלט בגילרוי.
  
כל כך תמימים היינו…
  
ה-GPS דווקא שיתף פעולה, ולמרות שבכל מה שקשור למלונות, תחנות דלק ומסעדות הוא מתגלה כקלולס לגמרי, איפה האאוטלטס הוא יודע מצויין…
אז הוא לקח אותנו ישר לגילרוי.
  

ואז עמדנו נבהלים לנוכח גודלו של המתחם, ולנוכח כל החנויות האלו שאין לנו מושג מה הן מוכרות.
  
אז התיישבנו לשתות קפה ולהתאושש.
  
ואז החלטנו ללכת על בטוח ונכנסנו ל GAP.
במשך שנים נטחן לנו למוחהמשפט mind the gap והאמנו ששם סביר שנמצא מענה לכולנו.
  
אז שוטטנו שם במשך לא מעט זמן, תוך הפרדת כוחות בין הבנים לבנות, בתקווה לשיפור הספקים.
  
אני והנסיכה התחלנו במחלקת הילדות, רק כדי להבין שבמדינה שמתייחסת למידה 16 קטנה של ילדות כ"EXTRE LARGE", אין פלא שיש כל כך הרבה אנורקטיות צעירות… לאחר מספר נסיונות כושלים למצוא מענה מוצלח, מצאנו עבורה זוג שורטס בודד והחלטנו להעביר את יתר מאמצנו לחנות אחרת.
גם אני הצטיידתי בזוג שורטס, הבנים מצאו פריט וחצי, ורק אבי המשפחה, שטען שיכול להסתדר בינתיים בלי קניות, מצא לעצמו שפע בגדים הולמים…
ולא פחות כיף – כרטיס הAAA שלנו הקנה לנו 15% הנחה, מה שהפך את הקנייה הזו למתוקה באמת…
 
למרות המחיר השווה באמת, החוויה היתה קשה כל כך, עד שישר הלכנו להתאושש בסניף הקרוב של דני'ס…
 
אחרי ארוחת הצהריים המאוששת, שהזכירה את השיר הנפלא "THEY TRIED TO KILL US, WE SURVIVED, LETS EAT", התפצלו כוחותינו בניסיון לנצח את מרכז הקניות הגדול והאכזרי…
 
פסק זמן אומנותי:



 





 
והתוצאות:
קרטר'ס ניצחו אותנו בנוק אאוט, עם בגדי ילדות שמגיעים עד מידה 6!
אנחנו לעומת זאת ניצחנו ב-CHILREN'S CENTER , ממנו יצאנו עם שקית מלאה בבגדים צבעוניים, ועם ההערה של הנסיכה ש"זה לא פייר שמחליטים על תלבושת אחידה בדיוק בשנה שאני מבקרת בארצות הברית וחוזרת עם הבגדים הכי קוליים"…
הבנים מצאו חולצות טריקו והבנות נעליים, וכך יכולנו לסמן V על כל הדברים החשובים באמת ברשימת הקניות שלנו.
מה שנכון הוא שהבוגר עדיין לא מצא תחתונים במחיר שהוא מוכן לשלם, אבל כל עוד לובש מכנסיים ממילא לא רואים מה הוא לובש מתחת…
 
ובאופן כללי יצאנו משם על ארבע…
 
החלטנו להתכוונן לכיוון נאפה, לאור העובדה ששתי סוכריות חשובות ומפנקות (תרתי משמע) מחכות לנו שם. שמנו אצבע על המפה ומצאנו את פיירפילד.
בפיירפילד מצאנו כזה מלון שווה, שישר החלטנו להישאר בו שלושה לילות.
ה COMFORT INN בקורדליה, פיירפילד. עם ההנחה של הAAA שילמנו משהו כמו 70$ ללילה, מחיר של מוטל עם תנאים של מלון.
חדר נעים, חניה, בריכה קטנה, ארוחת בוקר בהחלט משודרגת (ושלושה כוכבים נוספים על מכונת הוופלים המצ'פרת) ומיקום מצויין שימחו את ליבנו עד מאוד.
 
הרגשנו שהגענו אל המנוחה והנחלה, והלכנו לישון כדי לצבור כוח לעוד שבוע של תיירות…
 

שבו בנוח, מייד תעבור כאן דיילת עם משקאות קרים, ובינתיים יש לנו תיאורים ותמונות להנאתכם.

ולפני שנחלוק אתכם את קורות השבת הראשונה שלנו בארצות הברית של אמריקה, כדאי שנייחד רגע לפרט מאוד חשוב בביקורנו בסן
פרנסיסקו – ה CITY PASS המופלא.

כשעשינו תוכניות, לפני חודשיים בערך, החלטנו לקחת את הרכב השכור רק לקראת עזיבת סן פרנסיסקו, ולטייל בעיר ברגל ובאוטובוסים. למודי ניסיון מאירופה הלכנו לחפש כרטיס אוטובוס לכמה ימים, ובאחד האתרים היפנו אותנו ל-CITY PASS. זה כרטיס שמאפשר שבעה ימים של נסיעה חופשית במרבית מערכת התחבורה הציבורית של סן פרנסיסקו (כל מה שנופל תחת ההגדרה של MUNI – אוטובוסים, אוטובוסים חשמליים, קווי ה-F וה-M בהם נוסעים קרונות אוטובוס חשמליים ישנים שנאספו מכל העולם – ועל כל קרון כתוב מאיפה הוא הגיע – והכי חשוב – ה CABEL CAR ההיסטורי) ובנוסף כניסה לחמש אטרקציות (ביום קניית הכרטיס, ובשמונת הימים הבאים) – האקווריום ברציף 39, שיט מתחת לגשר גולדן גייט, המוזיאון לאומנות מודרנית, מוזיאון המדע והאקספלורטוריום (שבמקומו אפשר לבחור ללכת למוזיאון דה-יאנג, או אם אתם ממש זריזים ומספיקים לעשות את זה באותו יום – אז אתם מרוויחים אפשרות להיכנס לשתי האטרקציות במקום לבחור ביניהן).

הכרטיס עולה 64 דולר למבוגר ו-34 לילד. עכשיו, התוכנית היתה להיות בסן פרנסיסקו רק שלושה ימים, וזה כאילו בזבוז לקנות כרטיס שטוב לנסיעות במשך שבעה ימים. ובאמת שיכול להיות שאם לא היינו עושים את הכרטיס, ובסוף השהות שלנו בסן פרנסיסקו היינו בודקים מה עשינו וכמה נסענו באוטובוסים, לא היינו מגיעים לסכום הזה. זה ייתכן, כי בלי הכרטיס, אם לפני כל אטרקציה היינו צריכים להחליט אם כדאי להוציא את הכסף – לא בטוח שהיינו בוחרים לעשות את כולן. ולפני העלייה לאוטובוס בשביל שתי תחנות – היינו בטח מחליטים ללכת ברגל.

אבל ככה, אחרי שהחלטנו וקנינו את הכרטיס, היה מאוד קל לבחור לעלות על האוטובוס, וכשקרה (באשמתי) שירדנו בתחנה הלא נכונה בדרך לסוכנות להשכרת רכב, אז רגע אחר כך (בזכות כישורי קריאת המפה המהירים שלי) עלינו על אוטובוס אחר, שהביא אותנו אפילו קרוב יותר, והטעות הפכה מייד הרבה פחות כואבת…
וכשהגענו לשייט, וראינו שיש לנו עוד שלושת רבעי שעה, אז לא כאב לנו להיכנס לאקווריום לביקור קצר. וכשהאקווריום הסתבר כנחמד, ותו לא, זה גם לא כאב.
והשיט עצמו – אם היינו מגיעים לביתן הכרטיסים כדי לקנות כרטיסים, כמעט בטוח שהיינו מחליטים ששלושים ומשהו דולר לשיט למבוגר זה ממש מוגזם, אבל כחלק מהאטרקציות בכרטיס – זה ממש היה כדאי.

אז זהו – כאן נגמר תשדיר השירות שלנו בעניין ה CITY PASS של סן פרנסיסקו. תודה שנשארתם איתנו.

אז אכן – השבת התחילה בזה שאנחנו, יחד עם הנסיכה, הלכנו לאסוף את הרכב השכור שלנו, והבנים נשארו לארוז את הדברים. הטענה שלהם היתה שתוך עשר דקות הם יסיימו ואז הם יתייבשו כשהם מחכים לנו, טענה שהתבררה כמפוקפקת כשחזרנו אחרי יותר משעה ועדיין הייתי צריכה לאסוף שפע דברים שהם לא מצאו לאן להכניס…

כל מה שעניין אותי כשהזמנתי את הרכב היה שיהיה מספיק גדול כדי שגם לנו וגם לכל המזוודות שלנו יהיה מקום. מרגישים שאני לא גבר… הגברים חובבי הגאדג'טים שלי לא מפסיקים להתלהב מכל הפונקציות המרשימות ומכל מקומות האיכסון המגניבים שהרכב – קרייזלר town and country שעלה על הכביש לפני פחות מחודשיים מציע לנו… אני חייבת לציין, בכל אופן, שהרבה יותר כיף לשבת גבוה על הכביש ושבהחלט נוח לנהוג בו.
 
וכנראה בגלל שאני לא פריקית של מכוניות – עדיין לא צילמתי אותו… אבל בגלל בשביל אמא שלי שביקשה – אני אנסה לזכור ולצלם.

בכולופן – העמסנו על האוטו את כל רכושנו, נפרדנו מהמלון ונסענו לרציף הדייגים.

בזמן שנותר לנו עד השייט נכנסנו לאקווריום, החביב כאמור:

השייטים האמיצים וכלי השיט שלהם:

והנה גם תמונות מהשיט, כולל כאלו שצולמו ממש מתחת לגשר הגולדן גייט ומתחת לשחף. זו גם הנקודה להביע הערצה לכל בני משפחתי שיצאו אל חרטום הספינה לצפות בחלקים מהשיט, וקפאו להפליא. אני מודה שבחרתי להישאר ישובה בפנים לאורך כל ההפלגה…
    
עם סיום ההפלגה החלטנו שהרווחנו לנו ארוחה אותנטית בדוכני הסרטנים. הנסיכה, שהודיעה מראש שאין לה שום כוונות לאכול סרטנים, הסתפקה בנקניקייה וצ'יפס. קצת פחות אותנטי, אבל לא פחות טעים, לפי הביס שהיא תרמה לנו…

אז עשינו פיקניק מאולתר, והשחפים שיעשעו אותנו בינתיים. הכי נחמד היה לראות את השחף שטייל על גג של מכונית, ולא שינה את דרכיו גם כשהמכונית התחילה ליסוע יחד איתו… ולא, לא צילמתי. דגים מטוגנים ומצלמה לא הולכים כל כך טוב יחד…

נפרדנו מרציף הדייגים והחלטנו לעשות עוד עצירה אחת בסן פרנסיסקו. נסענו לג'פנטאון, לכבודו של הפרופסור, שמעדיף בהרבה את היפנים על הסינים… והאמת היא – די מדהים שזה אתר שכמעט לא יודעים עליו כלום, ושמוזכר רק כהערת שוליים באתרי האינטרנט שמדברים על סן פרנסיסקו. המרכז היפני, שממוקם פחות או יותר בפינת הרחובות GEARY  ו WEBSTER , הוא למעשה מרכז קניות גדול מאוד (לא הספקנו לעבור את כולו) שמשרת באופן אותנטי לגמרי את הקהילה היפנית. יש שם מסעדות, חנויות שמוכרות מגוון של מוצרים יפניים, אולפן קריוקי שבו אפשר לשכור חלל לשעה או יותר, חנות ספרים ענקית וחנויות לעיצוב הבית, וכמובן – גם חנות נייר וכלי כתיבה מרשימה למדי, גם במחיריה…אבל לשטוף את העיניים היה כיף והפרופסור היה מאושר כל כך, במידה שגרמה לנו להוסיף עוד שעה במדחן ובזמן ששני האחים שלו נחו באוטו (הבוגר לא מת על יפנים, אפילו לא אותנטיים, והנסיכה קצת התעייפה מהאנגלית ומהרעש) והלכנו להסתובב איתו ולהזמין אותו למרק ראמן אמיתי, כזה שהוא מדבר עליו כבר שנתיים. יכול להיות שהוא עוד יגשים את החלום שלו ויגיע ליפן, אבל בינתיים זה היה הכי קרוב שאפשר להגיע לשם. ותמונות? לא הפעם. גם המצלמה נחה באוטו… יכול להיות שנצטרך לחזור לשם…

חמש אחר הצהריים.
זמן להיפרד מסן פרנסיסקו.
התוכנית המקורית היתה ליסוע לפארק הוולקני לאסן, אבל בדיקה באינטרנט גילתה לנו שעדיין לא סיימו לפנות את השלג שירד שם, ושהדרך הראשית של הפארק עדיין סגורה, אז החלטנו על שינוי תוכניות ופנינו לעבר סן חוזה.

הנסיעה לכיוון סן חוזה היתה גם השעה בה התגלה לנו שהג'י.פי.אס שלנו יודע לדווח על כל בית ספר, גן ילדים או גן שעשועים מכאן ועד מכסיקו, אבל אין לו שום מושג על קיומם של תחנות דלק, מסעדות או מלונות.כשיודעים לאן נוסעים ואפשר לתת לו כתובת, זו לא בעיה, אבל כשרוצים פשוט להגיע לסן חוזה ולמצוא את המלון הקרוב – החיים מתחילים להסתבך… זו גם השעה שבה נזכרים שהנסיכה שונאת חוסר ודאות, ושלבוגר אין בעייה עקרונית עם חוסר ודאות, אבל הוא כן זקוק להבטחה שבמלון שאליו נגיע יהיה אינטרנט, כדי שהוא יוכל לתקשר עם החברה שהשאיר בארץ. כדי להנמיך את מפלס העצבים הלכנו על הדרך הבטוחה וביקשנו מ"מכשיר הפלאים" שיכוון אותנו לעבר שדה התעופה. ליד שדות תעופה יש מלונות, נכון?

נכון. זו היתה גרסה די עלובה של מוטל 6, אבל היה אינטרנט, והיה דני'ס ליד והיו לנו מיטות ללילה, ולא ביקשנו יותר.

לילה טוב לנו, ובוקר טוב לנוסעים הוירטואליים ששומרים לנו על ארץ הקודש…

מהגן היפני נסענו באוטובוס לאקספלורטוריום, שהוא הטכנודע של סן פרנסיסקו.
טכנודע מהמעלה השלישית לפחות, זאת אומרת.
קודם כל רואים את השלט:



נכון שזה משפט נפלא?
 
ואז נכנסים פנימה.
אם המוזיאון של אתמול היה כולו חלונות זכוכית ושטוף אור, אז זו האנטיתיזה שלו. זה חלל ענק (מעניין מה הוא היה פעם. אולי אפשר לברר) ודי חשוך, שנראה קצת כמו המעבדה של המדען המשוגע. יש המון המון תצוגות והמחשות מעניינות, וחלונות גדולים אל חללי העבודה שמאחורי הקלעים של המוזיאון וכל המבנה זורם והומה ילדים והורים ואווירה של תגליות.
 
כשישבנו במזנון ראינו איזו התרחשות בחלל לידנו, והסתבר שזה מין אולפן טלוויזיה פתוח, והיינו עדים להקלטה של הראשונה מבין ארבע תוכניות של "iron science teacher", שבהן מורי מדעים מצטלמים כשהם מעבירים מערך שיעור של 10 דקות שאמור להציג ניסוי שמסביר עיקרון מדעי. לא ממש עקבתי אחרי מה שהלך שם, אבל הרעיון של ריאליטי חיובי שכזה מצא חן בעיני
 
לא צילמתי המון (החלל, כאמור, ענק, ולא מעט זמן ביליתי בלחפש את בני משפחתי, וכשלא מצאתי – בלחוות את המוזיאון בעצמי…), ורוב התמונות הן של הנסיכה, אבל אני חושבת שגם המעט שיש מעביר את האווירה…
 
הלו, הלו אבא…



איך חולות נעים?



נסיכה ופרופסור מייצרים ערפל:



חופן מלא של גולות שנזרק בתנופה:



שלושת האוצרות שלי שרים לתוך צינור ארוך ארוך (את my favorite things. תקוו יחד איתי שגרסת הוידאו תהיה שווה משהו…):



וככה נראה הצינור:



וזה הציור שצוייר בעבודה משותפת של הנסיכה ושל המטוטלת הגדולה:



אחרי ארבע שעות בערך יצאנו מהמוזיאון, אבל מכיוון שהיום התחיל מוקדם, והימים בסן פרנסיסקו ארוכים (בעיקר בסוף יוני, מן הסתם), אז היה בעצם רק אמצע היום.
 
אז נסענו לאכול גלידה:



וכשהיא הגיעה התנפלנו עליה ושכחנו לצלם…
 
ואז הלכנו לשוטט ביער הגשם:



ועברנו את הכביש כדי לראות דרך החלון השקוף איך מכינים את הלחם המפורסם של מאפיית בודין, וכשהריח שיגע אותנו נכנסנו לקנות לחמים לארוחת הערב.
הנסיכה ניצלה את ההזדמנות כדי לבדוק אם היא נראית טוב בתור סרטן:



הלחם דרש סיבוב בסופר כדי למצוא ממרחים שיתאימו לו. היינו די מזועזעים לגלות שבסניף של walgren's שמצאנו יש רק מעבר אחד עם אוכל, אבל שלושה מעברים עם תרופות…
 
ארוחת ערב בחדר סגרה את יום שישי, ואליה הצטרפה החלטה לבלות גם את שבת (לאחר איסוף הרכב השכור) בסן פרנסיסקו, כדי להספיק את מה שלא הספקנו בשלושת ימי הבילוי בעיר.
 
אבל בינתיים פה כבר יום שלישי, ולילה, ומסביבי כולם ישנים
אז זה כנראה הזמן להיפרד
ולומר לילה טוב
ולבקש שתמשיכו לשמור על המבצר.

התוכניות לביקור בגן היפני זירזו את התארגנות הבוקר שלנו, ואחרי סיבוב של טוסטים וקפה באדיבות ארוחת הבוקר הבסיסית של המלון, יחד עם חיזוק ממה שנקנה בסופר ערב קודם, יצאנו לדרך באוטובוס.
 
עשינו את דרכנו תחת טפטוף עדין של גשם, וכך גם נכנסנו אל תוך הגן. זה נראה מזג אוויר הולם לחלוטין לאווירה השלווה שקיימת שם.
 
זה אכן גן יפה מאוד ונעים, אבל אני לא בטוחה שאם הייתי צריכה לשלם כניסה עבור משפחה שלמה, הייתי מרגישה שקיבלתי תמורה לכסף שלי. והפעם זה היה הפרופסור שהסתובב והתלונן על חוסר אותנטיות…
 
בכל אופן, צילמנו הרבה תמונות ונהנינו מהשלווה ומהיופי:





















מהגן היפני עשינו את דרכנו לאקספולרטוריום, מקום כל כך מוצלח עד שהוא מצדיק פוסט משל עצמו…
 
תשמרו על עצמכם בינתיים.

 מאחר שכרגע ישראבלוג ידידותי אלי, אני מנסה להתקדם בדיווחי הטיול.
אפילו הוספתי את התמונות לפוסט הקודם…
 
אכן, כמו שכולם אמרו לנו, גולדן גייט פארק הוא מקום מקסים.
שוטטנו לנו בהנאה סביב האגם שבמרכזו (יש לאגם שם, אבל כרגע אני לא ליד כל המפות שאספנו), אבל בעיקר יש בו אווירה של שקט ושלווה. ברווזים, שחפים, ציפורים שונות ואפילו סנאי שימחו את ליבנו והיה לנו ממש כיף להרגיש לגמרי חוץ לארץ…
 
הנסיכה גילתה שכשמאכילים את הציפורים הן מבינות מהר מאוד מה טוב ומתחילות לרדוף אחריך, והיו לנו כמה סצנות ממש מצחיקות וכמה שהזכירו סרט מסויים של היצ'קוק.
 
זה התחיל באופן תמים למדי – הנסיכה החליטה לחלוק את חטיף השוגי שלה עם הציפורים:

ואז החטיף נגמר, והיא הסתובבה והתחילה ללכת. אבל לא לבד:


וכשהיא רצה, אז גם הן הגבירו מהירות:
 

ואז הגיעו כל הסצינות שהצחיקו אותי, של בני המשפחה שלי יוצאים לקרב:

כשגמרנו לשוטט סביב האגם ולהילחם בציפורים, פנינו לכיוון הגן היפני, רק כדי לגלות שלא ממש זול להיכנס אליו (7 דולר למבוגר, 4 דולר לילד). לשמחתנו ראינו שבימים זוגיים הכניסה בין 9 ל-10 בבוקר היא חינם, אז החלטנו לדחות את הגן ליום המחרת והלכנו למוזיאון המדע שנמצא ממש מול הגן היפני.
 
איזה יופי של מקום!
 
המאמן והבנים בכלל התלהבו, מפני שלפני שנה בערך הם ראו תוכנית על הבנייה של המוזיאון ועל הקשיים והאתגרים שהיא הציבה, וכשהם ראו אותה בכלל לא עלה בדעתם שהם יגיעו לראות את זה ב LIVE. בילינו שם יותר מארבע שעות קסומות –
יש שם אקווריום ענק, גן טרופי שעולה בספירלה שלוש קומות כשסביבך מעופפים פרפרים בצבעים מרהיבים, כמו זה:
 

ולפיכך לא פלא שלפני המעלית פוגשים את שלט האזהרה הזה:
 

 
היינו גם בפלנטריום המדהים. הכניסה היא חינם, אבל צריך לגשת לקבל passes ולחכות בערך שעתיים לתצוגה הפנוייה הבאה. זה פלנטריום משודרג, עם שישה מקרנים, שממש נותנים לך תחושה של תזוזה וריחוף בשמיים. המדהים הוא שכשזה נגמר, הנסיכה, שאת רוב ההסברים לא הבינה, טענה שזה נגמר ממש מהר, והסתבר שזה נמשך כמעט ארבעים דקות! בהתחלה היא בכלל ביקשה שלא נתרגם לה, כי היא רק רצתה לשבת ולהרגיש את מה שקורה סביבה, אבל השלב של היווצרות והתפוצצות כוכבים קצת הלחיץ אותה (הדגמה מוחשית, כאמור), אז תרגמנו לה בשקט בשקט מה קורה. היה בהחלט מוצלח.
 
אחר כך עלינו לגג החי של המבנה וקיבלנו קצת הסברים על איך הם עשו את זה. במשך שנה וחצי הם גידלו צמחים בצלחות עשויות קש ואז הם הניחו את הצמחים במשטחים, כמו שמניחים אצלנו דשא. הם בחרו צמחים מקומיים שצריכים מעט תחזוקה ויחסית מעט מים. המשטחים מונחים על שכבות של אבנים שעליהם משטחי פלסטיק בצורה שמאוד דומה לתבניות הביצים שלנו, ועליהם מונחים משטחי הצמחים. בצורה הזו הגשם שיורד נאגר בשקעים של משטחי הפלסטיק, ואז מתאדה חזרה אל השורשים של הצמחים. מדהים כמה מחשבה אקולוגית הושקעה שם. יש להם אפילו כוורת על הגג הזה. ותחנה למעקב אחרי מזג האוויר.
וככה הוא נראה:

יש כיפה אחת כזו מעל הפלטריום ועוד אחת מעל יער הגשם, ודרך החלונות העגולים אפשר לראות פנימה. הבנים התקשו להתאושש ממידת הקוליות של העניין…
יצאנו מהמוזיאון, אחרי שראינו את הפינגווינים, שמבחינת הנסיכה היו האטרקציה העיקרית, ושמנו את פנינו לצ'יינה טאון, באוטובוס ואחר כך ברכבת הכבל. עוד אטרקציה.
בני משפחתי היקרים עמדו/ישבו בחוץ, ואני נשארתי לי בפנים, מנסה לתעד את האומץ שלהם:







ואז הגענו לצ'יינה טאון.





לא נרשמה התלהבות בקרב כוחותינו.
הבוגר שונא אתרים ממוסחרים וטען למחסור באותנטיות.
הפרופסור מעדיף יפנים.
והנסיכה – היא כבר היתה עייפה ורעבה.
 
אז אחרי ששוטטנו קצת נכנענו ונכנסנו למלכודת תיירים סינית.
אכלנו אוכל שמקצתו היתה טעימה, חלקו היה בסדר וחלקו בלתי אכיל ושילמנו דרך האוזניים.
מסקנות:
* אסור להגיע למצב עייפות ורעב שגורמים לנו להיכנע כשברור לנו שאנחנו צפויים לאכזבה.
* צריך להתארגן יותר טוב עם אוכל זמין שיהיה איתנו למקרה חירום.
* דברים כאלו קורים ואחרי שהם קרו – משאירים אותם מאחור ולא מתעצבנים בגללם…
 
אז רשמנו לנו את המסקנות והתמוטטנו למיטה.
לילה טוב.

החדר כולו מתעורר לבוקר הרביעי שלנו בסן פרנסיסקו, ואני מנצלת את דקות ההתעוררות וההתארגות כדי לנסות ולתאר מה עבר עלינו בשלושת הימים האחרונים.
על תיאור הטיסה אני מוותרת, כי הבוגר כתב על כך לחברים שלו, ואני פשוט אגנוב את התיאור שלו ואוסיף אותו כאן כשנגיע לזה…
 
נחתנו בסן פרנסיסקו חצי שעה לפני הזמן המיועד (מה שהיה ממש במקום כי לכולנו קצת נמאס מהמטוס הצפוף, וכי הנסיכה, שממש סבלה בנחיתה בפילדלפיה, היתה לחוצה ממש מהנחיתה הנוספת. זו דווקא היתה נחיתה קלה עבורה). אספנו את המזוודות ויצאנו אל השאטל המוזמן, שלשמחתנו הגיע לתחנה יחד איתנו. הנסיעה למלון היתה כרוכה בעיקוף גדול בגלל עבודות בכביש, ואנחנו הרווחנו טיול נופי דרך הפרסידיו ושולי הגולדן גייט ברידג' (האפוף בערפל).
 
הגענו למלון (super 8 ברחוב לומברד) ואמרו לנו שנוכל להיכנס לחדר רק בשעה שלוש.
ברור, אז איפה משאירים את המזוודות?
בחדר.
ומחזירים לכם את המפתח?
לא, תשאירו את המפתח אצלכם,רק תחזרו אחרי שלוש.
ולא שאלנו למה בעצם אי אפשר להיכנס קודם. שלוש זה שלוש…
 
אז שמנו את הדברים בחדר, ויצאנו לנו לכיוון רציף הדייגים.
היה קצת יותר ארוך ממה שרצינו, והשפשפת שהנסיכה חטפה לא עזרה וגם לא העובדה שהיא כבר היתה רעבה, אז התיישבנו לאכול במקום הראשון שנראה לנו – the pub. אנחנו נורא נורא נהנינו, הנסיכה קצת פחות, אבל כנראה שבמצבה היא לא היתה בנויה ליהנות מכלום.
בכל מקרה – מה היה בתפריט – הזמנו את האופציה המשולשת – של שלוש מנות בשר עם שלוש תוספות. העוף המטוגן היה מצויין, הצלעות כיפיות וקצת חריפות, וגולת הכותרת היתה pulled pork שהסתבר כרצועות בשר רכות להפליא (לא מפתיע, אחרי שעברו טיפול של 18 שעות, כפי שמתואר בתפריט). גם התוספות היו משובחות – שעועית אפויה, גרגרי תירס מתובלים, מאפה ברוקולי וכרובית, סלט תפוחי אדמה ומק'נ'צ'יז. הכל היה ממש במקום.
 
הנסיכה, בסיוע כמויות של אורה קרם, החליטה שהיא יכולה להתגבר על הכאבים לטובת כלבי הים, אז המשכנו לכיוונם.
 
בדרך קנינו את ה-citypass, שהתגלה בהמשך כאחד מהרעיונות הכי חכמים שלנו.
 
הגענו אל כלבי היםף ראינו, צילמנו ורעדנו מקור.
קיץ בסן פרנסיסקו זה לא קיץ!
וקר לנו, קצת יותר מדי. והקור הזה מתיש!
 
אז אחרי כלבי הים, וקצת שוטטות בין החנויות של רציף 39, מצאנו את האוטובוס שייקח אותנו אל האוטובוס שייקח אותנו אל המלון, ואחרי סיבוב מקלחות התמוטטנו לגמרי למיטות.
 
וככה נגמר היום הראשון.
 
את הבוקר השני שלנו בסן פרנסיסקו התחלנו בארוחת בוקר גדולה ב I-HOP שמצאנו ממש ליד המלון. היה נחמד לגלות שהנסיכה אוכלת שם חינם בכל ימות השבוע.
 
עברנו את הכביש לתחנת האוטובוס, ונסענו לגולדן גייט פארק. איזה כיף זה טבע שקט שכזה באמצע העיר!
 
רק כמה תמונות, כי היום צריך להתחיל, ואני מקווה שבערב אגיע לכתוב עוד:
   

למרות שהיו רגעים בחודש האחרון שבהם לא היה לנו ברור איך בדיוק נספיק את הכל ונגיע לדד-ליין המאוד ברור של מועד הטיסה, בסופו של דבר עשינו זאת.


אני לא חושבת שהיה לנו אי פעם חודש מוטרף שכזה, של ימי עבודה בני עשרים שעות, של רגעי מנוחה שבהם מנסים לארגן את המחשבות לקראת המשימה הבאה (וגם לאכול תוך כדי…), של האצלת סמכויות היסטרית (אני לאמא שלי – "תתמחרי את זה בכמה שאת רוצה"; אני לפרופסור: “תכין בבקשה רשימה של כל מה שצריך לקחת לחו"ל"; ושיא השיאים – אני שמביאה את הנסיכה לבריכה ומשאירה אותה שם לבד לשעה…)


יותר מפעם אחת הוטל ספק באיזון הנפשי שלי בתקופה הזו ואני יכולה להבין את זה. ייתכן שהחודש שלפני נסיעה גדולה שכזו הוא לא בדיוק הזמן להחליט לארגן את הניירת של שלוש שנים, למשל…


הפרופסור, מלבד לא מעט שעות שבילה בחנות במילוי משימות מוזרות, לקח על עצמו את חזית הבית, ואחראי במידה רבה לזה שהשארנו אחרינו בית מסודר למדי.


אמא שלי בילתה ימים רבים בחנות כשהיא מתמסרת בשמחה לכל המשימות המוזרות שהפלתי עליה ובאמת שהיא ראויה להערצה (ואת העובדה שכבר בדרך לשדה התעופה הרגשתי את הגרון שלי, ושכרגע אני על מינון בלתי פוסק של אקמול צינון, אני ממש לא מייחסת לה…)


הבוגר בילה בפרידות מחבריו למכינה, מה שהיה כרוך בין היתר בכתיבת 41 מכתבי פרידה.


המאמן סיים, שעתיים לפני היציאה לדרך, מבדק חשוב, ועל הדרך עוד שלל משימות נוספות.


הנסיכה גידלה את עצמה כמעט לחלוטין. עכשיו נותר רק לקוות שזה לא ישאיר אצלה טראומות לטווח ארוך…


ואני ראיתי בשבועות האחרונים את הזריחה יותר מפעם אחת ותיקתקתי משימות עד כמעט השנייה האחרונה. היו עוד כמה דברים שרציתי לעשות ולא הספקתי, אבל לפחות בכל ההתחייבויות שלי עמדתי. זה היה כרוך, למשל, בשמונה שעות עבודה רצופות, שהתחילו בשישי בעשר בלילה (אחרי מכירה בתל אביב, ביקור בשוק הבירה וארוחה ב"חדר האוכל", שלא לדבר על הנסיעה הלוך ושוב ועל העובדה שזה היה אחד מהימים הכי חמים בסביבה…) ובהן התחלתי וסיימתי שני אלבומים מלאים, ואפילו בלי לוותר לעצמי ובלי לחפף. רק מה – כמובן שלא צילמתי…


והטלפון שקיבלתי ממנהלת בית הספר בו אני מלמדת, שרצתה לבדוק מה התלמידות שלי עושות בשיעור האחרון שלנו, כי היא חשבה שאולי הן תקשטנה את לוחות השעם שבית הספר נותן בתור מתנות סוף שנה למחלקות השונות במועצה? עניתי לה שהן צריכות לסיים את המיני-אלבום שלהן, אבל אין בעייה – אני יכולה לתקתק את זה בחמש דקות… עכשיו נשאלה השאלה איפה מוצאים את החמש דקות האלו? וגם, בשלב שבו אני מקבלת את הלוחות, מסתבר שרק בטעות חשבתי שמדובר בשני לוחות ובעצם אלו חמישה…
יום שלישי, יום הטיסה, באחת שלושים וחמש צריך לאסוף את הנסיכה שאמורה לפנות את התא שלה בבית הספר, ובאחת ורבע הפרופסור ואני מנסים בטירוף לסיים לנעוץ סיכות מתפצלות בפינות הברכה והתמונות שאמורים לקשט את הלוח (מזל שערב קודם קישטתי את המסגרת עם הטייפים הצבעוניים ששוב מפגינים את הגאוניות שלהם).סיימנו, בוודאי שסיימנו. רק מה – כמובן שלא צילמתי…


והתלמידות שלי. אחת עשרה בנות חמודות ומוכשרות. לא מגיעה להן מתנת פרידה? זה לא יהיה קצת בזבוז לגלות שסתם צילמתי אותן והדפסתי את התמונות שלהן בגרידים כל כך נחמדים? אז תכננתי סקיצה, והדפסתי את הכותרת שכללה את השם שלהן ואת הכיתוב "מעצבת אלבומים" במדפסת, והכנתי אחד עשר דפים צבעוניים, בצבעי קיץ עליזים, עם תגית שעליה כתוב "כבר לא ל'” (והל' הוא הסמל של תלמיד נהיגה) והוספתי המון כפתורים.
ולמה אני צריכה לתאר את הדפים בכל כך הרבה מילים? כי כמובן שלא צילמתי…


והיה כמובן גם יומן הנסיעה שהבטחתי לנסיכה. את הקלסר המתאים קניתי כבר לפני חודשיים, ואז גם עשיתי חשבון שבעצם אני צריכה להכין כל יומיים את החלק שמתייחס ליום אחד בטיול. אבל כנראה שמשום שחשבון הוא לא הצד החזק שלי, מועד הטיול התקרב וכמות הדפים באלבום לא כל כך גדלה. אז החלטתי שזה בסדר שזה יהיה יומן צומח. יש חלק שמוקדש לטיסה ותפזורת ורשימה של כל 50 המדינות בארה"ב כתובות בצופן (מה שאמור לספק לה תעסוקה משמעותית) ומילון שהפרופסור הכין, וחוץ מזה, הימים הראשונים, שמוקדשים לסן פרנסיסקו, די מכוסים והיתר עוד יבוא תוך כדי הטיול. ובהיותי אני, פוליאנה נצחית, גם מצאתי לזה ישר הצדקה – ככה הנסיכה תהיה הרבה יותר מעורבת בתיעוד הטיול של עצמה, וזה הרי מבורך…


ובסופו של דבר, ביום שלישי, ברבע לשש בערב, יצאתי מהחנות בהבנה שמה שלא עשיתי – כבר לא אעשה. והעולם יסתדר.


ויצאנו לדרך.
הקרקס הנודד של משפחת דוד.







תישארו בשטח, יהיה מעניין.

על הקיר של רותי צחורי, שהיתה הנבחרת של מחולל המספרים האקראי…
 
מזל טוב רותי, הראי בדרך אליך!
 
ואנחנו או-טו-טו בדרך לחו"ל, מה שיציין את סופו של החוד שהכי פסיכי והכי נטול שעות שינה בחיינו, ותעיד על כך שעת כתיבת הפוסט. וזה לא שקמתי מוקדם, זה שהלילה לא התחיל…
 
מזל שזו טיסה ארוכה.
 
מבטיחה לכתוב לעתים קרובות יותר.
 
תשמרו על פה.
 
נשיקות
 
לימור

מזל טוב למיכליקה ואלין שחוגגות היום יומודלת!
המון המון אושר, שלווה ונחת!
 
יום ההולדת הזה היה יופי של תירוץ להכין את ה BANNER הזה, כדוגמה לאחד מהדברים שאפשר להכין עם המסקינג טייפ היפני שהגיע לחנות.
 
בעקבות השאלות של "מה עושים עם זה" (וגם כי הוא כל כך מקסים שדיגדגו לי האצבעות…)החלטתי להכין קצת דוגמאות.
 
אבל לפני הדוגמאות – מה זה בעצם המסקינג טייפ הזה?
מסקינג טייפ יפני מגיע מן הסתם מ… יפן ועשוי מנייר וושי הוא מתאים לקישוט של אריזות מתנה (זו בטח היתה המטרה המקורית שלו…) אבל יוסיף הרבה לקישוט עבודות יצירה שונות. יש לו שקיפות קלה, מה שתורם לשכבות מעניינות בעבודה, הוא נקרע בקלות ואפשר גם לכתוב עליו.
 
אז הדגלונים על הבאנר היו הראשונים, ובעקבותיהם בא הקישוט לאריזת המתנה הזו:
 


ואז לקחתי מסגרת פושטית של איקאה, שעולה 3 שקלים, ושידרגתי אותה בשלוש דקות:


התגית הזו תהיה חלק ממיני אלבום ברכות וציטוטים שיינתן מתנה, וכאן המסקינג טייפ החלק משמש כשטח לג'ורנלינג:


והתגית הזו קושטה בפסים קרועים של מסקינג טייפ בשלושה צבעים, ואח"כ החתמתי עליה חותמת גדולה
עם דיו staz-on. אפשר להשתמש גם בדיו מסוגים אחרים אבל צריך לתת לו הרבה זמן להתייבש.


זה מה שאני הספקתי בינתיים, אבל אין לי ספק שהטייפים האלו ייכנסו מעכשיו להרבה עבודות שלי.
 
אני אשמח אם תפרסמו דוגמאות של עבודות שאתם עשיתם איתם!