קטגוריות: כללי

תודה ענקית לכל המעודדות והמנחמות, גם כאן וגם במייל.
החיבוקים שלכן הגיעו ובהחלט עזרו.
 
אני יודעת שהפוסט אתמול היה לא אופייני.
זה לא שאני בנאדם לא עציב, אבל בדרך כלל הפוליאנה שגרה בתוכי נכנסת מהר מאוד לפעולה, והדברים מקבלים פרופורציה.
 
חוץ מאשר כשלא.
 
אתמול הבאנו למנוחת עולם חברה יקרה.
אישה צעירה ומקסימה, ששינתה את החיים של מי שהיתה לו הזכות לפגוש אותה, ועוד יותר את החיים של אלו שזכו לעבוד לצידה.
וכולנו בתחושת הלם.
בתחושה שלא יכול להיות.
 
ואי אפשר לא להיות עצובים.
אירית אהובה.

עצוב לי, ולא מתאים לי לכתוב, אז רק הזמנה – מכל הלב
 

אזהרה –
מגילת פורים שלי דומה יותר למגילת איוב מלמגילת אסתר…
 
דבקות במטרה ובתוכניות היא תכונה much over rated, אם אתמול מעיד על משהו…
 
או שלחילופין – משהו ממש רע קרה לקראמה שלנו.
 
ומעשה שהיה, כך היה:
לפני כמה ימים החלטתי לנצל את יום ראשון החופשי שלי ולקחת את הנסיכה למוזיאון ישראל, שם , סביב תערוכת שרפרפים שעוצבו על ידי סטודנטים (יושבים נמוך רואים רחוק), היו מתוכננות גם שעת סיפור וגם סדנת יצירה מחומרים ממוחזרים. ברגע האחרון – שבת בלילה – החלטנו לצרף חברה של הנסיכה, מתוך הנחה שבשניים תהיה שמחה כפליים.
 
איזה מזג אוויר היה אתמול ראיתם, נכון?
 
אז בחמש וחצי הסעתי את הפרופסור לרכבת בעכו, וכשחזרתי השתחלתי מתחת לפוך וממש לא יצאנו מהבית בשמונה כמו שהתכוונתי.. כשהתחלתי להתארגן בתשע התברר שהמאמן, שלא הצליח לשכנע אותי שהבטחות לא חייבים לקיים ושעדיף לקחת אותן לסרט בסביבה, החליט להצטרף אלינו. איזה כיף!
 
יצאנו מהבית קרוב לעשר, כך שלהגיע לשעת הסיפור ב-12 נשמע קצת אופטימי…
 
נסענו במבול אימים, שנמשך לאורך קילומטרים אין סופיים, אבל הגענו למוזיאון, מצאנו חנייה ורצנו בגשם וברוח לכיוון הקופות כדי לגלות ש:
א. בזכות כביש 6 המבריק עמדנו בזמנים והתייצבנו בקופות חמש דקות לפני 12.
ב. בדיוק הודיעו על פרוץ החושך (=הפסקת חשמל) באגף הנוער ואפחד לא יודע מתי תגיע אבקת החשמל.
 
מה עושים?
במוזיאון המדע היינו לא מזמן (מה שמזכיר לי שעדיין לא כתבתי על זה) כך שזה לא מתאים.
נחזור לאופציית הקולנוע.
אז נסענו למלחה.
רק כדי לגלות שהיה שם קולנוע, אבל כבר לא…
 
וגם כדי לגלות שאפרוחית צודקת ובירושלים (או לפחות בגרפוס) נורא נורא יקר.
 
אז האכלנו שתי ילדות בהמבורגר, ואני נגשתי ל RE:BAR כדי להזמין לי מיץ. אני ממש אוהבת את המיצים שלהם, אבל הפעם הקארמה נכנסה לעניין וקיבלתי מיץ שהיה כל כך חריף שאי אפשר היה לשרוד אותו… אחרי דילול הוא הפך נסבל, אבל ממש לא נרשם כחוויה מוצלחת…
 
ואז נכנסנו לאוטו ונסענו לגלילות.
הישראלי הנודד זה אנחנו…
הגענו לגלילות בדיוק בתפר בין הסרטים – זה שאומר שהחנייה מפוצצת לחלוטין. אז חנינו כמעט בנתניה, מה שלא היה כל כך נורא כי באותו שלב כבר ביצבצה לה קצת שמש.
כשהגענו לקופות שמחנו לגלות ש"הנסיכה והצפרדע" מתחיל בדיוק בעוד עשר דקות.
אבל לא היו כרטיסים.
אז ביקשנו כרטיסים להקרנה הבאה – 45 דקות אחרכך.
אבל לא היו כרטיסים.
למתי יש כרטיסים?
להקרנה של עוד שלוש שעות.
אז שכנענו את הבנות שהן ממש רוצות לראות את "דונקי שוט" וקנינו כרטיסים להקרנה שבשבילה היינו צריכים לחכות רק שעתיים…
 
איך מעבירים שעתיים, עם שתי ילדות בנות שמונה, בקניון בגלילות שהוא לא ממש פאר הקניונים?
15 דקות הן הסתכלו על דוכן הצעצועים.
20 דקות הן שוטטו בתוך חנות המותגים (זמן שבו אני ניסיתי להבין איזה וובקינז ישמח את הנסיכה, שכבר מחכה לאחד כזה מיליון זמן)
עוד 15 דקות בחנות הספרים, שממנה יצאנו עם שלושה ספרים במאה שקל. אחד מהספרים היה "חידני בממלכת החיות" ספר מחורז ובו חידות שכתב דן חמיצר.
התיישבנו ברולדין, על קפה שכבר מזמן נדרש על תקן תרופה ועל קרואסונים, ואני – על תקן תוכנית הבידור – חדתי חידות…
כשזה כבר נמאס להן, השארנו את המאמן בעיניים עצומות, והלכנו לבדוק את דוכן המסרקות.
 
בחרנו לנסיכה מסרקות וגם טוויסט – פטנט חמוד שאמור לעשות לה (ולי) סידורי שיער מופלאים ואז החברה שלה עברה לשלב האומללות.
מה קרה?
הניחוש שלכם טוב בדיוק כמו שהיה הניחוש שלי באותו שלב.
בסופו של דבר, אחרי שהמאמן והנסיכה הלכו לשוטט עוד קצת, הצלחתי להבין שנורא העלבתי אותה כשאמרתי לה שהשיער שלה קצר (יותר) מהשיער של הנסיכה…
עכשיו אני כבר אחראית לא רק לפסיכולוגית של הילדים שלי, אלא גם לפסיכולוגית של החברות…
 
סוף סוף התקרב זמנו של הסרט.
אז קנינו פופקורן ומים, בדקנו מתי בדיוק נגמר הסרט והכנסתי אותן לאולם, כדי לגלות שהמקומות שלהן על הפנים ואין מה לעשות…שכנעתי אותן שאם ישבו ממש זקופות, אז הן תראנה מצויין, וקיוויתי לטוב.
פתחתי בקבוק מים אחד, אבל הנסיכה אמרה שהיא לא צריכה עזרה עם הבקבוק שלה ואני הקשבתי לה (טעות גדולה).
נפרדתי מהן בהבטחה שנחכה להן ביציאה בסיום הסרט והלכתי לפגוש את המאמן.
 
100 דקות שהן רק שלנו!
קודם כל הלכנו לקנות לה את ארנב הוובקינז שרצתה ואז התיישבנו ב black.
ברגע שסיימנו להזמין אוכל צלצל הסלולרי שלי.
"שלום, אנחנו נמצאים בקניון שבעת הכוכבים ולידינו נמצאת הבת שלך"
"איפה אתם?"
"ליד הקרפ הצרפתי"
ואני כבר בדרך החוצה בריצה.
 
תוך דקה קלטתי לחיבוק שלי ילדה בוכיה.
סימנתי לאנשים המקסימים תודה וניסיתי לברר מה קרה.
היא לא הצליחה לפתוח את בקבוק המים…
אני לא הצלחתי להחזיר את הדופק שלי לנורמלי במשך השעה שאחרי זה…
 
החזרתי אותה לקולנוע, עם בקבוק מים פתוח ועם הסלולרי שלי, וחזרתי לתוך המסעדה.
 
לזה קוראים יום של כיף?
 
ולסיכום, מסקנות, המלצות ותובנות –
כשעברנו לגור בכפר קטן בגליל, אחד הטיעונים שלי היה שאני רוצה שאם הילד שלי יבכה ברחוב, מישהו יעצור ויעזור לו. מסתבר שזה קורה גם בלבו של קניון בהרצליה (ומזל שרק שעות אחרי זה קלטתי שבכלל לא היינו בשבעת הכוכבים. אם הייתי קולטת באותה שנייה שהם טעו בשם הקניון אז יכול להיות שהייתי חוטפת התקף לב יותר גדול…).
 
"חידני בממלכת החיות" – חמוד ואינטיליגנטי. בגלל שכבר לא צופים אצלנו ב"הופ", גיליתי רק היום שיש גם תוכנית טלוויזיה כזו. איזה יופי שמאמנים את המוח שלהם בגיל הזה, כשהוא עוד פתוח ולא מקובע.
 
נכון שהיא נשמעת בוגרת ואחראית, אבל היא בכל זאת בת שמונה. אולי סרט מדובב הוא לא כזו טרגדיה. יכול להיות שבפעם הבאה שהיא תלך לסרט לבדה היא תהיה בת 15…
 
ב black יש מנת "ליד ההמבורגר" מושלמת – שעועית ירוקה דקיקה, מלוחה כראוי ועם קצת אגוזים. אני מקווה שמתי שהוא יצא לי לאכול אותה כשהדופק שלי נורמלי…
 
ועל הטוויסט והמסרקות עוד תבוא חוות דעת בעתיד, עם תמונות.
 

משהו קטן וטוב #7(2010)
בואו נשפר קצת את הקארמה שלי, טוב?
דנדושה המקסימה חוזרת על פרוייקט שוק הפשפשים המדהים שלה ויש לכם עוד 3 ימים להציע הצעה על הספסל הזה, שהיא שיפצה במו ידיה:

 
וגם לדעת שתרמתם תרומה חשובה למעון לנשים מוכות.
אז מה בנוגע?
 
 

ואצלנו, מאחר שלא לומדים ביום שישי, חוגגים אותו היום.

 
הבוקר היו לנו שני מתחפשים בבית, והנה עוד הזדמנות להרגיש שהבוגר כבר לא בבית, להסתפק בעזרה בהתייעצויות טלפוניות מרחוק ולהתגעגע…
 
הפרופסור מסתובב בשיער ארוך מדי ופרוע כבר שבועות, לטובת התחפושת המתוכננת {לשמחתי, מאחר ששבוע אחרי החג מגיעה ההופעה הגדולה של להקות הריקוד, כבר ביום שני יעלו מספרי הספר על השערות הסוררות}.
התחפושת עברה תהפוכות, אבל לפני כמה שבועות הוא החליט להתחפש לגיבור של Death Note.
נכון שאין לכם מושג על מה אני מדברת?
גם לי לא.
מה שאני יודעת זה שזה גיבור של אנימה, כלומר דמות מצויירת, והוא נראה ככה:
 


והפרופסור יצא הבוקר מהבית כשהוא נראה ככה:
 




האמת, מתאים לו המראה המסודר הזה, לא?
 
הנסיכה הודיעה לי לפני חודש שהיא מתחפשת לילדת אהבה.
איך מתחפשים לילדת אהבה?
לפי ההסבר שלה – לובשים את הגופיה הלבנה עם האפליקציה הורודה ואת החצאית שהגיעה איתה וטרנינג ורוד ושמים סיכה עם לב בשערות.
כלומר, המוטיבים הבולטים הם ורוד ולבבות.
או-קיי, עם זה אפשר לעבוד.
הגופייה הלבנה כבר מזמן קטנה מדי, וגם החצאית,
אז קיבלתי מהגברת אישור לשים אפליקציות לבבות על החצאית שתפרתי לה אצל פרפרים (ושהיא לבשה בדיוק פעם אחת )-:


לגבי הגופייה כבר היה ויכוח, כי דיוות האופנה אמרה שהיא צריכה להתאים לז'קט החום (זה ששירת אותה בשנה שעברה בתור שודדת ים), אבל היא הסכימה ללכת על אפליקציה חומה. רק אחרי שסיימתי לגזור ראינו שבדיוק באמצע הלב יושב לו ינשוף שכל בטנו לבבות… בחיי שזה לא היה בכוונה.
את המראה הלבבי במיוחד משלים זוג נעליים מעוטר ב… לבבות… שמצאנו במגה במבצע המהולל של ארבעה זוגות במאה שקלים:


האסוציאציות שלי על ילדת אהבה הלכו ישר לשנות השישים, אז הצעתי לה גלים בשיער ואתמול היא הלכה לישון עם ארבע צמות רטובות שהביאו לתוצאה הזו:


קשת עם לבבות בשיער, איפור וזר של לבבות:


והרי לכם ילדת האהבה בשלמותה:


ועוד תמונה שאני אוהבת במיוחד:


וכשנפרדתי ממנה ואמרתי לה שאני אוהבת אותה ושהיא תמיד ילדת האהבה שלי, אז היא ענתה לי – בגלל זה בחרתי את התחפושת הזו, כי היא ממש מתאימה לי…
 
איך, איך, איך, יצאה לי הפלא הזו?
 
_____________________
משהו קטן וטוב #6 (2010)
כשהייתי בהריון עם הנסיכה יצא בעברית הספר "שפת סימנים לתינוקות". קראתי אותו וגם סיפרתי לגברים שלי על תוכנו, ותיכננו איך נדבר איתה בשפת סימנים לפני שתדע לדבר ואפילו החלטנו שאנחנו צריכים להוסיף סימן בשביל "ספר" כי זו לא מילה שאפשר להסתדר בלעדיה במשפחה שלנו…
כשהנסיכה נולדה היא היתה כל כך ברורה ובהירה מיומה הראשון, שבכלל לא הזדקקנו לשפת הסימנים והיא נזנחה לחלוטין.
מאז ועד היום היא ילדה ברורה, שיודעת בדיוק מה שהיא רוצה…
כששאלתי אותה איך ואיפה היא רוצה שאצייר לה את הלבבות על הפנים, היא בדקה בשעון, וכשראתה שיש לה מספיק זמן הלכה לצייר לי מה היא רוצה שאעשה:

פלא כבר אמרתי?

לידיעת כל מי שמתכנן להזמין אותי לאירוע – אני מאמינה במתנות!
 
כן, כן, אני האישה המיושנת הזו שעדיין מגיעה עם חבילה עטופה לחגיגות בר מצווה וחתונה…
 
יש לציין, עם זאת, שהתקדמתי עם הזמן (ועם ההבנה שמה שהחוגגים באמת רוצים זה כסף) והמתנה היא תמיד רק נספח למזומנים הנכספים…
 
לפני חודשיים, בדרכנו החוצה מהחתונה של הבנדוד, הצטערתי שלא היתה לי מצלמה לצלם את החבילה הבודדה והפטאתית שישבה על הכספת (זוג ציפיות מקסימות – ושוביניסטיות קלות – ובהן היא יושבת על הספסל וממתינה והוא מגיע על האופניים).
 
ביום חמישי שוב חגגנו. הפעם החתן היה בן של חברה יקרה מאוד ללבי, והחתונה היתה מהמקסימות שחווינו. לפני עשרים שנה בערך, כשהיינו נשואים צעירים, חווינו קיץ אחד של שבע חתונות. מגוון כזה איפשר לנו לחוות חתונות מכל הסוגים – כל סוגי האוכל, כל סוגי המוזיקה, כל סוגי החופות, וחתונה אחת ששילבה בתוכה את כל סוגי הקיטש… מאז, לשמחתנו, אנחנו לא מוזמנים ליותר מדי חתונות, וברוב המקרים מדובר בחתונות בהן לפחות אחד מבני הזוג יקר ללבנו.
 
ביום חמישי החתונה היתה, כאמור, מקסימה במיוחד.
קודם כל – המקום. "ביער בחדרה" זו הפעם הראשונה שאנחנו שם, אבל כל מי שאני מספרת לו על החתונה כבר מכיר את המקום, אז כנראה שאנחנו האחרונים להגיע לשם. המקום מרווח להפליא ומציע שלושה או ארבעה סוגי ישיבה שונים, קצת כמו בית ענקי.  אומרים תמיד שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים. אני לא יודעת לגבי זה, אבל בעיצוב של המקום בהחלט שמו דגש על הפרטים הקטנים. פינת הטאבון, למשל, שלא היתה פעילה באותו ערב, מורכבת משידת עץ שעל מדפיה חבילות קמח ומשקלים ישנים. וינטאג', מישהו?
 
שנית, האוכל. הורגים אותי ארועים שבהם מפטמים את האורחים בעשרים סוגי מנות ראשונות ומתאבנים, ואז כשמגיע שלב המנות העיקריות (ב-11 בלילה) אף אחד כבר לא יכול לאכול (מה שלא אומר שלא אוכלים, כמובן…). כאן לא היו נשנושים ומנות ראשונות. אחרי החופה נפתחו מזנוני המנות העיקריות ובכל אחד מהם היה סוג אחד של מנה עיקרית, סוג אחד של תוספת ושני סלטים. שלושה מזנונים כאלה בכל צד של האולם ועוד מזנון סלטים באמצע. זהו. אבל הכל היה טעים להפליא ובכמויות נדיבות.
חוץ מזה, כל הערב, גם תוך כדי שלב הקפה והמנות האחרונות היה מזנון מנות חמות שנשאר פעיל ואסטתי לטובת הרעבים. הבוגר הצטרף אלינו קצת לפני חצות לצורך הנסיעה צפונה, וחגג על הצלי המשובח והפירה.
 
הרב היה ענייני וניהל טקס יפה עם הסברים במידה, והכלה ברכה את בן זוגה מתחת לחופה, מה שמרגש אותי במיוחד לאור הזכרונות מהרב החשוך שחיתן אותנו. מלבד זאת – מאז החתונה המקסימה של עמית ויונתן – שבה הרב הסביר להם שבעצם אקט החתונה הם בעצם מחתנים עוד קצת את כל הזוגות הנשואים באולם, אנחנו מרשים לעצמנו להתרגש קצת בכל חופה גם בשביל עצמנו, ולשמוח בכל פעם עם הידיעה שכן, גם עכשיו היינו בוחרים אחד בשני.
 
חוץ מזה היתה תוכנית, שזה משהו ממש מוצלח בחתונה, כי תמיד יש איזה שליש מהאורחים שלא מכיר את החתן, ועוד שליש שלא מכיר את הכלה, ואם יש מישהו שמוכן לספר עליהם (עדיף בחרוזים, נחמד אם יש גם כמה תמונות מצחיקות) אז זה ממש מוצלח. כאן זה היה ממש מוצלח.
 
וכמעט הכי חשוב – המוזיקה, שהיתה בווליום סביר ובאיכות משובחת. כבר מזמן לא רקדתי והיה ממש נחמד להיזכר.
 
ושוב, בכניסה לאולם עמדו כספת ועגלת עץ בשביל המתנות.
והיתה בה מתנה אחת…
 
אבל אם כבר עקשנות, אז לפחות בחן.
ככה היא נראתה מלפנים:



ומקרוב:



ומאחור:



אז מזל טוב ענקי ורוב אושר לשחר ולשרון!
 
משהו קטן וטוב #5(2010)
אלונה וינטאג', שהיא אחת מהבלוגריות עם ההתאמה הכי גדולה בין הכינוי לבין אישה שמאחוריו, חולקת איתנו בלוג קנדי מלא אהבה וסטייל.
שווה באמת!

בכל הבלוגים מדברים על החזרת הכבוד האבוד ליום האם, ואני, בתור חיפאית לשעבר, לעולם לא אפרד כנראה מהתחושה
שיום האם מקומו בחנוכה…
 
ואם כבר יום המשפחה, אז לטובת מי שלא יודע למה דווקא היום, ל' בשבט נבחר להיות יום האם, זה המקום לתת את הכבוד להנרייטה סולד, שהיתה האמא של "עליית הנוער" ובמסגרת זו של ילדי טהרן.
 
אבל התכנסנו כאן לשם האומנות, לא?
 
השלישייה של שלישי החליטה לאתגר השבוע, וחוץ מהסקיצה הן גם ביקשו כרטיס מונכרומטי, ואם אפשר בשחור-לבן…
 
זו הסקיצה:

שמתי על השולחן שחורים ולבנים, שיחקתי, הזזתי, חתכתי ו… התייאשתי.
שום דבר לא נראה כמו שצריך…
 
ואז החלטתי להתחכם וללכת עם לבן על לבן.
על אותו בריסטול ממנו חתכתי את הכרטיס (כריכות דמויות קלף מאופיס דיפו) עשיתי הבלטות שונות ואז פינצ'צ'תי לבבות שהדבקתי על הכרטיס.
בסיום העניין (הרבה הרבה הרבה זמן אחרי שהתחלתי) הכרטיס הבסיסי נראה ככה:



ואז שיחקתי עליו עד שהגעתי לתוצאה שאהבתי:



המצחיק הוא שהאותיות שחורות לגמרי, אבל בצילום השתקפו בהן ההבלטות של הלבבות, כך שגם הן נראות מעוצבות…
 
היה לי עוד רעיון לכרטיס ירוק, נראה אם אספיק…
 
ולא משנה איך קוראים לחג שלכם –
יום האם או יום המשפחה
יום האהבה או סט. ולנטיין
 
שיהיה לכם יום נפלא
ותשתו מספיק – שרב שם בחוץ…
 
לימור

ביום שני נחתה בתיבת הדואר שלי הזמנה למכירת סוף עונה של דרדלוקס, בימים שני ושלישי.
 
מאחר והחולצה כמעט הכי סקסית בארון שלי היא מדרדלוקס, ולכבוד עשרת האחוזים ממשקל גופי מהם נפרדתי בשלושת החודשים האחרונים, החלטתי לפרגן לעצמי גיחה צפונית (כן, כן, הם אפילו יותר צפוניים מאיתנו, האנשים שם בקיבוץ צבעון…)
 
באופן חביב לחלוטין ההתנדבות של אמא שלי בוטלה, כך שהיא שמחה להצטרף ליום הכיף הספונטני שלי, וככה יצאנו לנו לדרך, ביום שבו השמש החליטה לצוץ בחזרה, לאושרי הרב.
 
מאחר שויתרנו על ארוחת בוקר, היה ברור שאנחנו מחפשות גם מזון, אבל כרמיאל לא מציעה פוטנציאל מספיק מעניין ואמירים קצת פלצנית (וצמחונית) מדי לטעמי, אז החלטנו להאמין שהטוב עוד יגיע והמשכנו בדרך. התמרורים המכוונים לג'יש (ולסאסא) עוררו בנו אופטימיות, אז התכווננו לשם.
 
על השלט הגדול כתוב "מסעדת גסקאלה" והיו לי זכרונות לגבי השם הזה, אולי ממדריך "מפה" ישן, או משוטטות אינטרנט מפעם. החיפוש שלנו לא העלה את ג'סקאלה, אבל כן מצאנו את מסעדת הארזים. כששאלנו את המלצר הנחמד מה זה ג'סקאלה, הוא הסביר לנו שזה השם של העתיק של הכפר. אולי זה גם השם העתיק של המסעדה…
 
ההזמנה שלנו התבססה על הגודל המקובל של מנות. מסתבר שבג'יש יש למנות גודל אחר, וכך יצאנו משם עם קופסאות עמוסות, שיהיה מה לאכול גם אחר כך.
 
מה היה לנו?
סלט ירקות קצוץ קטן קטן וטרי טרי, עם בצל ולימון, ממש כמו שצריך; זיתים מעולים ומלפפונים חמוצים פריכים, לבנה עשירה עם שמן זית מצויין, משאוושה נפלאה ופטריות חמות עם תיבול מלא טעם.
 
הנה, תראו:

והחשבון על כל האושר הזה, כולל שתייה?
84 שקלים.
זהו.
 
ואם כבר היתה לי מצלמה ביד, אז צילמתי גם את קישוט הוילונות היפה וגם את הציורים של הבן והבת שמסמנים את השירותים.

הציורים האלו הזכירו לי שבטיול הראשון שלנו באירופה, המאמן ואני התחלנו לצלם שלטים מיוחדים של שירותים וחשבנו להדפיס אותם ולעשות קולאז' בשירותים שלנו.
מה קרה לרעיון הזה, בעצם?
 
אחרי שאכלנו יכולנו להמשיך לצבעון, כי ידענו שיהיה לנו כוח למדוד בגדים…
 
מדדתי המון, אהבתי פחות (אבל לפחות לא שנאתי את איך שאני נראית בראי, מה שבדרך כלל קורה כשאני מודדת בגדים) ויצאתי עם שני זוגות מכנסיים לעכשיו ועם שתי חולצות וגופייה לאחר כך, כשיהיה חם.
 
והחשבון?
215 ש"ח.
זהו.
 
המשכנו ליסוע דרך חורפיש, כפר ורדים ותפן, ונהנינו מהירוק והפריחה.
יש לנו גליל ממש יפה!
 
ולמה פעמיים כי טוב?
קודם כל – כי יום שלישי.
וחוץ מזה, כי בערב המשכתי את מסע הקניות, ונסעתי עם הנסיכה ל"גלי" בגלל שהנעליים שלה פערו פה די גדול.
 
בקרוב כנראה ניכנס לחנויות ויציעו לנו כסף כדי לקנות.
בינתיים רק מפילים עלינו ערמות של מבצעים מעוררי תמיהה.
אם אתם יכולים למכור לי את החולצות היפות שמתומחרות 80 ו-90 ש"ח במבצע של 3 במאה, ואם טתם יכולים למכור לי ארבעה זוגות סניקרס בד במאה שקל, אז למה תוויות המחיר הרגילות שלהם כל כך גבוהות?
לגבי הגרביים הדקים, 7 זוגות שעל התווית שלהם מודפס 79.90 ש"ח שמחוק ובנוסף מודפס 29.90 – SORRY, אני ממש לא מאמינה לכם. אף פעם לא לקחתם עליהם 80 ש"ח, והמבצע הוא ממש לא מבצע…
 
אבל בכל זאת, קנינו –
שלוש חולצות מקסימות
ארבעה זוגות סניקרס (2 לה ו-2 לי). על הסניקרס שלה יש לבבות, מה שהופך אותם גם לאביזר בתחפושת "ילדת האהבה" שהיא יזמה.
ו-14 זוגות גרביים (השחורים הם לגברים של הבית, הצבעוניים לשתינו).
שילמנו כמעט 260 ש"ח.
אני חושבת שמיציתי את נושא הקניות עד להודעה חדשה.
 
היה יום טוב.
_________________________
משהו קטן וטוב #4 (2010)
הנה עוד שבוע מפרוייקט 365. הפעם הוספתי גם את המברשת של הימים מהסט שמומין העלתה בשנה שעברה. תודה!
 


 

תמיד היה ברור לי שאני לא רוצה להיות מורה.
 
ספרנית דווקא כן.
זה היה החלום שלי מגיל 15 בערך (בשלב שעוד דמיינתי שספרנית מבלה את זמנה בקריאת ספרים), וכמעט עשרים שנים של עבודה במקצוע הוכיחו שצדקתי במה שאיחלתי לעצמי.
 
לפני תשע שנים בערך שוכנעתי ללמד עידוד קריאה בכיתה ב'. שנה אחת של הצד הפחות נחמד של הוראה, זה שהיה כרוך בניסיון לשכנע ילדים קטנים להקשיב לי, הבהיר לי שוב שצדקתי בבחירה לא להיות מורה.
 
לפני חמש שנים שוכנעתי (עושה רושם שאני קלה לשכנוע, לא?) ללמד אנגלית במשך חצי שנה, כממלאת מקום למורה שיצאה לחופשת לידה. באופן די מפתיע זו היתה חוויה לא רעה, אבל זו היתה גם התקופה שבה עבדתי ימים ארוכים, ובה המתבגר התחיל to act out, וכשבאנו בתלונות (לאורו של מכתב חצוף למדי, ואנונימי, שהוא כתב למורה שלו לאנגלית) הוא הבהיר שאם הייתי יותר בבית אז הוא היה נותן לי לבדוק את המכתב והפיאסקו היה נמנע…
 
ובשבוע שעבר חזרתי לבית הספר, שוב מורה.
 
האמת היא שזה ממש מוגזם לקרוא לזה הוראה.
 
אני מלמדת עיצוב אלבומים בשילוב עם כתיבה אישית, ויש לי 11 תלמידות שבחרו ללמוד אצלי. מן הסתם אני ממש לא צפויה להתמודד עם בעיות משמעת…
 
החלטתי להרים את הכפפה של שלושת הגרציות משלוש בשלישי ולהכין דף אלבום שחוגג את חזרתי להוראה…

 
קרדיטים:
דף רקע משובץ – קוסמו קריקט
דף קראפט עם פרחים – flour tortilla של חברת  Jillibean
שורת הילדות – little ladies – sierra של חברת My Little Shoebox
הכותרות Monday ו-fabuary מאחד הדפים בסטאק doodling של DCWV
החיצים – קייזר קראפט
והאותיות – ….קסם שימושי
 
איזה יופי שסוף סוף הצלחתי להגיע לאחד האתגרים שלהן!

סוף סוף הגעתי היום, בסיומו של השבוע החמישי של השנה, לערוך את הדף הדיגיטלי של השבוע הראשון…
 
כשרק החלטתי להצטרף לפרוייקט, קניתי לי את הקיט הדיגיטלי a year to remember : project 365 בעיצובה של Leora Sanford. הוא מאוד בסיסי ומציג 5 טמפלטים שונים שבהם סידור של 7 תמונות. בנוסף הוא כולל גם חותמות דיגיטליות ומברשות שאני לא בטוחה שישמשו אותי, אבל האמת היא שממילא עשיתי הזמנה מהאתר שלהם, והחלטתי שעדיף שתהיה לי לפחות איזושהי התחלה, כי אחרת הסיכוי שאגיע לעשות משהו עם התמונות הוא ממש קטן.
 
בינתיים ראיתי עוד כל מיני עיצובים נחמדים וכל מיני תוספות מעניינות, ואני מניחה שעם הזמן אשדרג את הדפים הבאים בעוד צ'ופרים. זה הכיף בקנייה של אלמנטים דיגיטליים – הם ממש זולים והם רב פעמיים, ככה שקל להחליט לקנות אותם…
 
הבעיה העיקרית מבחינתי היא שאני עובדת עם פוטושופ אלמנטס, תוכנה שלא ממש תומכת בעברית, מה שאומר שאני צריכה להקליד הפוך…
 
(וזה בלי להתייחס לעובדה שבחיים לא היה לי זמן ללמוד את התוכנה, אז אני עוסקת בעיקר בניסוי ותעייה, ומזמנת לעצמי תחושת פליאה ונס תמידית, בכל פעם שמשהו actually מצליח לי…)
 
אז הנה הוא, השבוע הראשון של 2010, ויש בו הכל –
חגיגה,
משפחתיות,
יצירה,
אוכל,
דיווחי חנות
וקניות

 
משהו קטן וטוב #3 (2010)
הגיע הזמן שנחזור לזה, לא?
 
שימל (Shimell) היא בחורה אמריקאית, שחיה באנגליה.
נהניתי לפגוש אותה ואת העבודות שלה בשדרת המעצבים בתערוכה.
אם לא הספיק לכם מדיווחי CHA, אני מציעה שתקפצו לבלוג שלה.
היא בילתה שלושה ימים בסקירה יסודית (+צילומים) של שלל חברות ומוצרים.
ממש שווה.
 

פוסט לא מאורגן, עם עוד קצת תמונות ודיווחים אחרונים.
אולי אחרי שאני אפרסם אותו אני ארגיש שאני כבר באמת כאן, וכבר לא מרחפת בין שם לכאן, לא לגמרי מאופסת…
  
לפני אחת עשרה שנים, כשנסעתי לארה"ב בשליחות של שותפות 2000, הכנתי לאהובי טבלה מסודרת על דף A4, של כל מה שחשוב לא לשכוח (כולל יום ההולדת של אבא שלו) ומה קורה עם הילדים ואפילו איזה תוכניות טלוויזיה להקליט לי (והימים ימי טרום יס מקס…).
  
לפני שנתיים, כשנסעתי ל CHA, הכנתי לבני ביתי טבלה מסודרת שריכזה את כל המידע החשוב – מי בחנות מתי, מה קורה עם הנסיכה וכו'. הפעם כבר הייתי בתודעת אלבומים, אז הטבלה הוכנה על דף 30*30, שתתאים לאלבום. בשביל הנסיכה הוספתי לטבלה מעטפות פצפונות ובתוכן פתקים שסיפרו לה איפה תוכל למצוא מתנות קטנטנות ברחבי הבית…
  

כשהתחלתי לדבר על הנסיעה הזו הנסיכה הזכירה לי את הטבלה וביקשה שאכין לה כזו גם הפעם. באופן לא מפתיע, לאור שלל המשימות שהעמסתי עלי, זה נדחה ממש לרגע האחרון, ויומיים לפני הנסיעה הנסיכה אפילו שאלה בספקנות אם אני חושבת שאוכל להכין לה את זה, אבל לי היה ברור שזה תנאי בסיסי ליציאה מהבית…
  
הפעם הלכתי על פורמט כפול, והכנתי לה כיס לכל יום, כשעל החלק החיצוני שלו כתובות התוכניות לאותו יום ובחלק הפנימי יש תג שמספר לה כמה אני אוהבת אותה וכמובן (ברוב הימים) מכוון אותה למתנה קטנה. היה משעשע לגלות כשחזרתי שהיא לא ידעה מה הוא ארון התרופות בקומה התחתונה, וכך, במקום למצוא שתי חותמות פצפונות, היא שמה ידה על סלסלת מתנה שקיבלתי פעם, ובה כל מיני קרמים לטיפוח, וממש התלהבה מהעניין. מזל שמישהו ישתמש בזה… 


את הלוח הזה הכנתי, כאמור, ביום הנסיעה, ועד שהגעתי לכתוב על כל הכיסים והתגיות ולהחביא מתנות ברחבי הבית, היא כבר הסתובבה סביבי והייתי צריכה לנסות ולהיות סודית ככל האפשר, ועדיין סבלנית, וכל זה כשהמזוודה עדיין לא ארוזה ואני צריכה לצאת מהבית תוך שעה, רצוי אחרי שהתקלחתי.
 
התוצאה – האריזה שלי לקתה קצת בחסר…
את סיפור הנעליים החסרות והרגליים הרטובות – כבר חוויתם.
על בגד הים ששכחתי לארוז לא היתה לי הזדמנות אמיתית להתחרט, כי הקור די מנע כל סיכוי לרביצה נינוחה בג'קוזי
והמכה האמיתית היתה התגים שהכנתי באותו יום, וברגע האמת של האריזה לא הצלחתי למצוא, ולכן הם נשארו בארץ…
 

 
יחד עם כרטיסי הביקור באנגלית והפליירים שהכנתי בכמות מוגזמת – אני חושבת שיש לי אינדיקטורים לביקור נוסף בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות…
 
בתערוכה עצמה השתתפנו, כפי שסיפרתי, בלא מעט make'n'takes ולא תמיד צילמתי את התוצרים, אז הנה מה ששלפתי מהמזוודות בינתיים:
מהדוכן של Nikki Sivils, שבו פתחנו את הבוקר השלישי, עוד סיכה לבגד :

 
 מאוד ריתק אותי דוכן של מוצרים אקולוגיים – צבעים, דיו ודבק. אפילו האריזות שלהם כמעט 100% ממוחזרות. בזמן שאמא שלי הלכה להתנסות, אני צפיתי בהדגמה ובהסברים, ורק תוך כדי הסתבר לי שהמדגימה הנלהבת היא Julia Andrus, הבעלים של החברה, שבהכשרתה היא לא רק אמנית אלא גם מהנדסת כימיה, ויש לה רקורד אומנותי מאוד מכובד. הם הציגו בדוכן את הספר שלה – paper trasnsformed – ולמרות שבפועל הם לא מכרו את הספר, הייתי שם בדיוק כשהיא מכרה אחד לחברה שלה, אז ניצלתי את היותי שותפת סוד ויצאתי משם גם אני עם ספר והקדשה
 

מהדוכן של פיסקרס, הפתעה, סיכה לבגד… הפעם, אם היו מראים לי מראש מה מכינים, אז הייתי מתכננת את העניין, במקום סתם להשתעשע במנקבי הפינות והחותמות ולצאת עם תוצאה מוזרה במקצת…
מה שהיה נחמד אצלם זה מין מערכת מיותרת לגמרי ללחיצת החותמת אל הדף. לפעמים טוב להתנסות במשהו פשוט כדי להחליט שהוא מיותר…

 
אצל המפטון השתעשנו בקו החדש שלהם, שכולל כל מיני סוגי מדבקות, קישוטים וניירות שמתאימים לחותמות שלהם. הכנסו פנקסים קטנים מתגי משלוח דואר, שהיו אחד הדברים שתיכננתי לקנות ולהביא לכאן ו…כן, כזכור, לא הספקתי לעשות קניות… (ושוב, תסכימו איתי, שיש הצדקה מלאה לתכנן נסיעה נוספת, נכון?)






למלודי רוס, שאני ממש לא מכירה באופן אישי, יש לי פינה חמה בלב בגלל שהיא חברה טובה של כריסטי מסקרלט ליים. כמה ימים לפני הנסיעה קראתי ראיון ארוך איתה וציפיתי מאוד לראות את הקוים החדשים בעיצובה וגם את הליין של הצ'יפ ארט שהיא פיתחה.
הרעיון הוא כל מיני ראשי הטבעה ממתכת, גם של אותיות וגם של צורות, ומטביעים אותם לתוך הצ'יפבורד אחרי שמרטיבים אותו קצת ואז כשהוא מתייבש הצורה נשארת מוטבעת. נ ח מ ד, אבל לא ממש יותר מזה. לא נפלתי.
את התליון שעשיתי, לעומת זאת, אני כן אוהבת:

 
בטח עשינו עוד דברים, אבל כל הזיכרונות כבר רוקדים לי סמבה בראש…
 
אני חייבת לכם עוד תמונה, של המעבורת שלקחה אותנו לשדה התעופה. אני חייבת לציין שבגלל שהמלון עשה את ההזמנה, לא היה לי מושג מה שם החברה המסיעה, והנהג בטח לא הבין למה אני מתגלגלת מצחוק ורצה לצלם את הרכב בזמן שהוא מעמיס את המזוודות…
 


בבדיקה הבטחונית בשדה התעופה בלוס אנג'לס היו כמה דקות של בהלה כשאיזו התרעה נשמעה ואז הרחיקו אותנו מהמכונת שיקוף ואמרו לנו לא לזוז, ואיזה חמש דקות כל האולם הזה עמד בדממה וחיכה שמשהו יקרה, בלי שלמישהו יהיה מושג מה העניין בעצם. ואם זה לא מספיק, ברגע שכבר שיחררו את ההתראה הזו עצרו את התיק שלי וקראו לבודקת… מסתבר שאחרי שבדרך לשם זכרתי והקפדתי לא לשים את תיק כלי הרחצה שלי במטען היד, בשלב האריזות חזרה כבר הייתי ממש עייפה ושכחתי. ככה נפרדתי בצער מקרם הפנים הרפואי ומקרם הגוף… המצחיק הוא שהשמפו שרד, לא כי הוא היה בכלי קטן יותר, אלא כי הוא היה בכלי שקוף שלא היה כתוב עליו כמה הוא מכיל…
 
טסנו דרך אטלנטה ושם היו לנו איזה שלוש שעות להעביר.
זו היתה ההזדמנות הראשונה שלי בטיול הזה להיכנס לחנות ספרים…
תראו כמה יפה הקולאז' הזה בשדה התעופה, שהוא בכלל שדה תעופה יפה:
 

 
בטיסה לא הצלחתי לישון כמעט, והמזל היה שעמדו לרשותי מערכת צפייה אישית ושלל סרטים וסדרות שטרם ראיתי. אז ראיתי שישה פרקים של האחות ג'קי, את "עשרים ושבע שמלות" ועוד סרט רומנטי שאני לא זוכרת איך קוראים לו, על יועץ אבל שמתאהב בג'ניפר אניסטון שמסדרת פרחים. המצחיק הוא שבשני הסרטים אותה שחקנים משנה שיחקה את החברה של הגיבורה…
 
וזהו.
11 שעות והגענו לארץ, והפעם אפילו כל המזוודות שלנו הגיעו איתנו.
ועכשיו עבר כבר שבוע שלם שאני פה ואולי אני אפילו כבר מאופסת.
הגיע הזמן לחזור לשגרה?