קטגוריות: כללי

אני מתנצלת על גודל הפונט מכאן והלאה, אבל הניקוד חיוני כאן…
 
מי יודע מי גנב את החיריק והחליף את בניין הִפְעִיל בבניין הֵפְעִיל?
הבן שלי (שהוא פרופסור, כידוע, ולפיכך אפשר להניח שטיפש הוא לא) הֵתחיל את המבחן בחששות, הֵמשיך ברגשות עידוד כשראה זה קל משציפה ובסופו של דבר הֵצליח.
וכשאני מעירה לו (ועל זה אני מעירה, ללא לאות) הוא פשוט עונה שזה לא יעזור לי וככה הוא רגיל לדבר. מזעזע, לא?
שמעתי הסברים שאומרים שאנחנו פשוט נהיים עצלנים יותר, וכמו בתחומים אחרים גם בתחום ההגייה אנחנו בוחרים בדרך הקלה. אולי זה באג אצלי במוח, אבל אני באמת לא מבינה למה להגות צֵרֵה יותר קל מלהגות חיריק…
 
לפיכך – לכבוד ראש השנה – אני קוראת לכולם להחזיר לחיריק את כבודו האבוד!
 
–
משהו קטן וטוב #47 (2009)
בהיותי מאותגרת טיפוח (אני שונאת קוסמטיקאיות, קרמים ושאר תכשירי עינויים) לא הכרתי את רשת ללין. לפני כחודש עברנו ליד הסניף של ללין בביל"ו וראינו שם כרית כבשה חמודה להפליא, אז אתמול נסענו לחנות ללין בכרמיאל על מנת לרכוש כרית כזו לבוגר, שיש לו רומן עם כבשים ושגם יהיה בן 19 מחר, אז מגיע לו.
נכנסנו לחנות וגילינו עולם קסום שמריח טוב וממש עושה חשק לקנות. הנסיכה הודיעה שזו החנות היפה ביותר שראתה, ואחרי מבט המום מאמא שלה הוסיפה "חוץ מהחנות שלך…"
אז ללין שווה לגמרי והכבשה עוד יותר, הנה – תראו:



 

יש ספרי ילדים שאני הכרתי לילדים שלי ויש כאלו שהם הכירו לי, או שלפחות הכרתי רק בגללם. כאלו שבכלל לא היו בשטח כשאני הייתי ילדה ואפילו לא כשהבוגר והפרופסור היו בגיל המתאים.
 
אחד מהאוצרות הכי גדולים בתחום הזה הוא שלישיית ספרי צ'רלי ולולה, מאת לורן צ'יילד (ותודו שזה שם מדליק לסופרת ילדים). צ'רלי הוא האח הגדול של לולה, ולולה, כמו ילדה אופיינית – לא רוצה ללכת לישון, חוששת מבית הספר ושונאת עגבניות…
צ'רלי עוזר לה, בעזרת הרבה דימיון, להתמודד עם כל הקשיים האלו, בלי שהספרים יהפכו לשנייה אחת לדידקטיים. והציורים – פלא אחד גדול.
 
במערכת שמור (וכנראה לא ישוחרר לָעולם לְעולם) סרט בר המצווה של הפרופסור, שבו שיחקתי מכשפה (או סתם זקנה נרגנת) שמנסה לשכנע אותו לאכול עגבניה משופדת על מזלג ענק, והוא – קטן ומסכן – מתגונן בעזרת הספר "אף פעם בחיים אני לא יאכל עגבניה"…
 
ולמה נזכרתי בספר הנפלא הזה ובאחיו?
כי את קשיי האוכל של לולה: "אני לא מוכנה לאכול אפונה ולא גזר ולא תפוחי אדמה ולא פטריות ולא ספגטי ולא ביצים ולא נקניקיות ואני לא אוכלת כרובית ולא כרוב ולא שעועית ולא בננות ולא תפוזים. ואף פעם בחיים אני לא יאכל עגבניה" פותר צ'רלי בזה שהוא נותן למאכלים השונים שמות חדשים – הפירה הוא קצף עננים מהר פוג'י, למשל, ויש גם סוכריות ארטיקרח מצדק (האפונה?) ועוד המצאות מופלאות שכאלה.
 
את קשיי האוכל שלנו ניסינו לפתור בעזרת צ'רלי ולולה (ומאז הנסיכה אוכלת אצבעות דגים, למשל, שהם חטיף של בנות הים מהסופר התת ימי…) וגם בדרכים יצירתיות נוספות. חלק מהבעיה היא שהנסיכה יכולה להחליט שהיום היא כבר לא אוהבת מה שאהבה אתמול, וכשמתחילים ממבחר מצומצם נשארים בסוף רק עם פיתה עם חמאה )-:
 
במסגרת ההתלהבות שלי מקונספט my granola הצעתי לנסיכה להרכיב לעצמה גרנולה לטעמה. היא התלהבה מהרעיון (למרות שכמובן השאלה הראשונה היתה – מה זה גרנולה?) ועל הבסיס לילדים הוסיפה לעצמה אגוזי פקאן, שני סוגי צימוקים ושוקולד (כמובן). היא קראה לזה "ארוחת הפיות שלי" וחיכתה בחוסר סבלנות ברור שהחבילה תגיע. החבילה הגיעה ביום חמישי כשהיא הייתה אצל סבא וסבתא וביום שישי המאמן הביא לה את הגרנולה שלה הביתה וכמה דקות אחר כך קיבלתי טלפון מנסיכה מאוכזבת שלא אהבה את הגרנולה שלה… אז הרגעתי אותה והזכרתי לה שהכי חשוב לנסות. אבל אז הגעתי הביתה ומצאתי נסיכה ממש מאושרת שאבא נתן לה לטעום כל מרכיב בגרנולה בנפרד, ואחרי שהיא ראתה שאת כל המרכיבים היא אוהבת (חוץ מהפקאנים) הציע לה לנסות את הגרנולה בלי חלב והנה קסם – ככה זה ממש טעים לה (אחרי שהיא שלפה את הפקאנים). וכשאמרתי לה שזה גם בריא – בכלל ניצחתי. עכשיו היא מפנקת את עצמה כל יום במנה של הגרנולה שלה, בכפית, בלי חלב. ואני כמובן מאושרת עם כל מאכל חדש שהיא מוכנה להוסיף לרפרטואר.
 
ואז הגיע תורי לנסות את הגרנולה שרקחתי לעצמי (הפינוק של אמא) – אושר גדול ורב. גרנולה מתוקה בעדינות, וכשמדי פעם אני נתקלת בחתיכת חלבה או תמר זה עושה לי כמו פיצוץ של טעם בפה. הבעיה היחידה שגיליתי עד עכשיו היא שהקינואה המותפחת צפה מעל החלב…
 
אז לסיכום – אני בהחלט ממליצה בחום. הבוגר יקבל היום את ההזמנה שלו, ושני גלילים נוספים יימסרו כמתנות מפנקות לראש השנה, ואני כבר מתחילה לתכנן מה ייכנס לגליל הבא שלי (וגם מה אני אעשה עם הגלילים המופלאים האלו כשיתרוקנו…)
 
לדעתי, אם תזמינו היום, עוד תוכלו לתת את זה כמתנה מקורית לראש השנה….
 
והנה גם התמונות:
 
משהו קטן וטוב #46 (2009)
ראיתם כמה יפה נראים השולחנות שעליהם מונחים גלילי הגרנולה?
 
וצ'ופר – הפנייה לפוסטים הנידחים והלא מעודכנים שלי –
כמה מילים על מסיבת הסקראפ
פיות ועוד פיות
 
 

מסיבת הסקראפ היתה כיף אדיר. 40 בנות עמוסות חומרים ואנרגיה, שבאו לעשות כיף.
 
אז נכון שלא הספקנו כל מה שתכננו, ושהתבלבלנו לגבי חלק מההנחיות שתכננו מראש ושלמרות שהבאתי גם מצלמה רגילה וגם מצלמת וידאו  לא הגעתי בכלל לצלם, אבל זה ממש בקטנה.
 
סיימנו לקפל בערך ב 23:30 ואז עוד עצרנו בהרצליה לאכול משהו, לפני הנסיעה הארוכה הביתה. את העייפות ואת השעה המאוחרת שבהן אגיע הביתה לקחתי בחשבון מראש. מה שלא לקחתי בחשבון היה את הפקק של הכמעט 40 דקות ביקנעם, בגלל שעובדים שם בכביש… וגם לא את זה שהצינון שלי יעשה קפיצת מדרגה ויהפוך לצמרמורות… אז נסעתי לי, כשהפרופסור ישן לצדי, וניסיתי להבין למה כשהמזגן מכוון ל 23.5 אני מתבשלת, וכשאני מורידה מעלה אחת אני מתחילה לקפוא…
 
כל זה נועד להסביר את הכותרת…
 
אז למי שרוצה לדעת קצת על מה שעשינו ואיך היה לנו, מהזווית של המשתתפות, אני ממליצה לקפוץ אל הבלוג של קרן (פרפרים) שתיארה את חוויותיה, כמו שהיא יודעת לעשות, בליווי צילומים משובחים. וחוץ מזה שהיא כזו מוכשרת, אז גם קיבלתי ממנה מתנה מקסימה!
 
זו ההזדמנות לומר תודה, קודם כל לאליס, שהיתה שותפה נפלאה להפקה, וחוץ מזה לכל הבנות המקסימות שהגיעו (ובמיוחד לחיפאיות המקסימות שהתייצבו בהמוניהן… ולהדרלינג שהתגלגלה כל הדרך מירושלים) ושיתפו פעולה ועמדו בזמנים ואפילו לא קיטרו מדי כשהתנהגתי כמו רס"ר עצבני  שמודד זמנים…
 
נתראה במסיבה הבאה!
 
_________________________
משהו קטן וטוב #45 (2009)
שניים במחיר אחד – בתור פרס על התנהגות טובה וקריאת הפוסט הזה עד הסוף, אתן מקבלות הפנייה לפוסט הקודם שלי, זה שעליו ישראבלוג לא שלח עידכון…

את הסחורה לחנות, בעיקר את המתנות, אני אוספת בפינצטה. זה אומר שאני בחיפוש מתמיד אחרי מוצרים חדשים ומיוחדים, כאלו שיש להם ערך מוסף, כאלו שהייתי שמחה לקבל בעצמי, כאלו שהמחיר שלהם שפוי. זה אומר גם שיש יבואנים ויצרנים שאני רוכשת מהם רק מוצר אחד או קו מוצרים בודד. זה אומר גם שאני עובדת עם המון המון ספקים. זה ממש מצחיק אותי, בגלל שלפני שפתחתי את החנות ישבתי עם הפרסומאי המדהים שלי והוא סיפר לי על בעלת חנות ממכרותיו, שבגלל שבעלה רואה חשבון, היא מרשה לעצמה לעבוד עם עשרות ספקים. התחלחלתי מהסיפור והסברתי לו שאת הספקים שלי אפשר יהיה לספור על כף יד אחת. קצת פחות משלוש שנים אחר כך, נותר לי רק לצחוק על עצמי ועל התמימות שלי דאז (ואני אפילו לא נשואה לרואת החשבון שלי, למרות שאני אוהבת אותה מאוד).
מאחר שאני רוצה להכיר את הסחורה שלי באופן אישי, ולבחור אותה, כאמור, עם פינצטה, זה אומר שיש לי גם קשרים אישיים והרבה מפגשים יוצאי דופן עם הספקים שלי. את אמיר פגשתי בפעם הראשונה על ספסל בקסטרא, ליד בובימה (ואז גם גיליתי איזו חנות מקסימה זו); את יפתח פגשתי בבית קפה בהרצליה, וכשהוא סיפר לי בעיניים נוצצות על ערכות המדע שהוא מתכוון לייבא יכולתי כבר לנחש שפרופסור איינו יהיה הצלחה אדירה; אל ענת התקשרתי אחרי שמצאתי את המדבקות המדליקות שלה בעומר בטבעון ואת אילן הכרתי דרך אסנת ואת אסנת הכרתי דרך דליה המקסימה ששמעה שאני פותחת חנות ואמרה לי שאני מוכרחה להכיר את החברה שלה שמייבאת מוצר מדליק – פליימייס. מה שנחמד הוא שעם חלק מהספקים האלו אני הולכת יד ביד מאז שפתחתי את החנות, ובמקביל להתפתחות שלי אני רואה גם את ההתפתחות שלהם ונהנית מכל מוצר חדש שהם מביאים. היום יש כבר ספקים שמחפשים אותי, ואני מקווה שזה סימן לזה שאני בדרך להיות מותג (-;
 
את נעמי וטל מהסדנא הכרתי בפעם הראשונה דרך מרמלדה (כבר סיפרתי לכם איזה דברים טובים מוצאים שם) ובתור הפייה השימושית שאני התאהבתי בפייה הראשונה שלהן – פיית החנייה. מאז נולדה להן גם פיית הדרך והיום פגשתי את הפיות המקומיות, באמצע גבעתיים, במפגש על הכביש, כשהיא בדרך לפגישה ואני בדרך הביתה, לגליל. זו לא פעם ראשונה שיש לי מפגשי העברת סחורה כאלו שנראים כמו מפגש של סוחרי סמים…
נעמי פתחה לי את חבילת הקלפים והקלף ששלפתי גרם לי לחיוך גדול:
 
מתאים לי בתור מוטו לחיים. {זה מזכיר לי שאת המילה מוטו הכרתי בפעם הראשונה בספר "אי הילדים" בתרגום המקורי של ימימה טשרנוביץ-אבידר, שנים רבות לפני שזכיתי לקרוא אותו שוב בתרגום המופלא של אמא שלי, רק שעכשיו הוא נקרא "אי-בוד"}
 
אחרי שהחלפנו בינינו סחורה וצ'ק ואיחלנו שנה טובה, נכנסתי לאוטו בכוונה להתחיל בניעה צפונה ונעמי עצרה אותי לעוד רגע, לתת לי במתנה חבילת קלפים ולהציע לי להחזיק אותה באוטו ולשלוף לי קלף בכל פעם לפני שאני יוצאת לנסיעה. אז שלפתי:
 
ונסעתי לי הביתה בלב שלם ובכוונה מלאה.
______________________________
משהו קטן וטוב #44  (2009)
הסיבה שהייתי במרכז היום?
לאסוף את חיתוכי האותיות החדשים – סוף סוף כתב יד.
המשתתפות במסיבת הסקראפ מחרתיים יזכו לחשיפה הראשונה!

או-טו-טו היא מגיעה – מסיבת הסקראפ!
 
תיכננו לכן שלוש שעות עמוסות בכיף, משחקים, אתגרים וכמובן – פרסים.
 
אנחנו מזכירות – הרעיון הוא ליהנות ולשחק בסקראפ, לא ליצור יצירות מופת (לאלו תקדישו שעות בבית) – כאן הרעיון הוא להשתחרר ולעשות כיף. ברור שאין שום דרך בה תביאו את כל הבית, ולכן גם אין ספק שיהיו מצבים שיחסרו לכן חומרים או כלים. אז תאלתרו… זה חלק מהכיף!
 
בכל זאת, הכנו לכן רשימה בסיסית של מה שנראה לנו שכדאי שתביאו. כמובן שאם יש משהו שנראה לכן חיוני ולא נכנס אצלנו לרשימה – תוסיפו אותו לעצמכן … בסוף הרשימה כתבנו גם מה אנחנו נעמיד לרשותכן, אבל קחו בחשבון שתהיה עמדת עבודה אחת או שתיים וארבעים ומשהו משתתפות, אז תבנו על זה רק באופן מצומצם…
 
עוד משהו – מכיוון שאתן לא קוראות מחשבות (ואולי בעצם אתן כן?) אין לכן דרך לדעת על איזה משימות פינטזנו, מה יהיו הנושאים או באיזה צבע תעדיפו לעבוד. לכן כדאי שתביאו מגוון יחסית גדול של סגנונות וחמרים, אבל רק קצת מכל דבר (וכן, אנחנו מבינות שזה אומר שאחר כך תצטרכו להחזיר דברים שונים ומשונים למקום, אבל אנחנו חושבות שיהיה לכן שווה…)
 
ההמלצות שלנו לרשימת ציוד וכלים:
 
משטח חיתוך + סכין + סרגל או טרימר
* דפים – חלקים ומדוגמים
* תמונות בגדלים סטנדרטיים (רצוי להביא מאירועים שונים)
* קישוטונים מסוגים שונים  {מי שצריכה כלים (למשל לקיבוע ניטים) – שתביא איתה}:
  כפתורים
  סיכות מתפצלות
  ניטים
  פרחי נייר, פרחי בד
  צ'יפבורדים
  ט'יקרס ומדבקות מכל הסוגים האחרים
  סרטים וחוטים שונים
  בלינג
  ועוד
*כלי כתיבה וצביעה
*אופציונלי – חותמות ודיו
*דבק – כל אחת לפי טעמה
 
במקום יהיו –
קאטלבאג
תבניות בסיסיות לקאטלבאג
קרופ-א-דייל
שבלונות
מנקבים גדולים
 
אנחנו נקיים מכירה במקום, מן המיטב של שתי החנויות שלנו, אבל כמובן שנביא רק מדגם מצומצם. אם יש משהו שאתן ממש רוצות – מומלץ שתזמינו אותו מראש.
 
מה עוד צריך לזכור?
המסיבה מתקיימת בגבעתיים, ב"בית שרת", רחוב משמר הירדן 18
ביום חמישי, 10.9.09, בשעות 20:00-23:00
 
יהיה כיף!
 
ואם אתן זקוקות למשהו שיחזיק אתכן בינתיים, אתן יכולות לקרוא את החוויות שלי מהמסיבה הקודמת:
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=440042&blogcode=11151173
 
_________________
משהו קטן וטוב #43 (2009)
הרשות לבטיחות בדרכים כנראה הבינה שתשדירים מפחידים/משעממים/שוביניסטיים לא עובדים כל כך טוב, ובחרה לעבור לתשדירים בקטורזית. סוף סוף תשדירים אינטיליגנטיים ורצופי הומור, שאפשר לשמוע כמה פעמים ביום ועדיין לחייך. 
 
 

כשאחי הקטן היה באמת קטן (עכשיו, כשהוא בן 30++, התואר קטן מציין רק את גילי המאוחר, אבל פעם מזמן הוא באמת היה קטן…) הוא רצה להיות תָּקָן {במאמר מוסגר לגמרי – שמתם לב איך לילדים יש הבנה טבעית של השפה, ורק כשהם גדלים ומספרים להם על כל יוצאי הדופן של השפה העברית אז שפתם משתבשת עליהם?} ובתור תָּקָן מקצועי הוא השתוקק לכלי עבודה ודחה בתוקף את מברגי ופטישי הפלסטיק שהציעו לו. לעזרו הגיח סבא צ'ייקובסקי (שלא היה סבא שלנו, ומן הסתם גם לא הלחין מימיו) שקנה לו ארגז כלים ובו כלים אמיתיים ואפילו עיפרון נגרים עב מידות. הילד היה מאושר.
 
ככה זה. נסו לתת לילד טלפון צעצוע והוא יעמוד על זכותו להשמיד את הנוקיה החדש שלכם. תנו לו מפתחות פלסטיק והוא ימשיך לשאוף אל הצרור העמוס שלכם. ילדים מזהים ממש בקלות את הדבר האמיתי.
 
בעולם היצירה היוצרות מתהפכות לפעמים.שמעתי לא פעם מלקוחות ומחברות ליצירה איך הן עושקות את הילדות שלהן מכל מה שמתאים להשתלב ביצירה שלהן (זה עובד גם בכיוון ההפוך. היום נכנסה אלי לקוחה לקנות דפים לאלבום של הבת שלה, זה שהיא מכינה בהפתעה, כי הילדה עשתה יצירות מכל המאגר שעליו תכננה…).
 
אני באמת אוהבת למצוא דברים שמיועדים במקור לילדים (במיוחד אם מחירם בהתאם) ולגלות שאפשר להסב אותם גם לעולם עיצוב האלבומים. כך קרה לי עם החותמות החמודות שהגיעו השבוע לחנות. הן מיובאות על-ידי מרמלדה, אותה חברה שהביאה לנו את חותמות האלף-בית והפיות, וכוללות סטים חמודים, חותמות בנות ים מקסימות וגם חותמות חמודות במארז בצורת בקבוק. הן מווצלחות בעיני גם כי אני אוהבת לתת לילדים שבקרב מכרי מתנות שקשורות ביצירה ואין לי ספק שהן ישמחו כל ילד (בשעה שהמחיר שלהן ממש משמח אותי).
 
ואיך אתם?
עושקים את הילדים מהרכבת החשמלית כדי שתוכלו לשחק בה בעצמכם? שודדים להם את הטושים הריחניים? או שמשאירים להם את מה ששלהם?
 
________________________________________
משהו קטן וטוב #42 (2009)
אחרי תלאות רבות הארגז עם כל האוצרות שהזמנתי מאוסטרליה הצליח למצוא את הדרך ליובלים. נשבעת לכם – 220 קילו של נייר מצאו את הדרך הרבה יותר בקלות מאבני החן, הפנינים, הראב-אונים, אותיות הלבד וסרטי הלבד ששקלו בסך הכל 8 קילו אבל עשו צרות כמו 88….

ושוב הגיע יום שישי, ולמרות שידעתי בדיוק מה אני רוצה לעשות לאתגר של dixie pieces, מצאתי את עצמי בבוקר בלי שהתחלתי בכלל.
 
האתגר היה הפעם להכין דף בקשר למה שהטקסטורה של הקיץ היא בשבילי וישר חשבתי על חול (בעיקר חול שמסרב לצאת מהבגד ים למרות כל השטיפות החוזרות ונשנות. גם זה גורם לי להתגעגע לימי הביקיני…) אבל סקלת הצבעים שהם הכתיבו עשתה לי את זה קצת מסובך:



החלטתי בכל זאת לא לוותר על הנושא, וגם שמחתי מאוד לגלות שההתנייה הנוספת היא שירבוטים אמיתיים ביד חופשית (לא שבלונה ולא ראב-אונים, לדוגמה), כי בזמן האחרון אני ממש נהנית לקשקש על הדפים שלי.
 
נורא דיגדג לי להכין ארמון חול אמיתי על דף האלבום שלי, וזה למרות שהיה ברור לי שדף כזה לא יוכל לעולם להיכנס לאלבום…
 
השתמשתי בגליונות של דבק דו צדדי, ובגלל שהם ממש דקיקים (מה שנשאר אחרי שמקלפים את הנייר משני הצדדים זה בעצם רק שכבת הדבק עצמה) הדבקתי אותם על בריסטול. על הצד הדביק השני פיזרתי חול, שנדבק בשכבה דקיקה, ואז בנתי את כל הקונסטרוקציה על הדף, בעזרת הרבה שכבות של דבק דו-צדדי עבה.
 
להשלמת המראה הוספתי גם קצת צדפים שהנסיכה אספה פעם בכנרת, ואחרי ששיחקתי וקשקשתי, הדף נראה ככה:





החלטתי ללכת הפעם על כיתוב בעברית, ולתרגם אותו עבור האמריקאיות ועכשיו נשאר לי רק למצוא איפה לשים את הדף כך שהוא לא יגרום שום נזקים…
 
אני מאחלת לכולנו שבת שקטה ונעימה.
אנחנו נהיה עסוקים בארגונים אחרונים של הבוגר. המתנה שהכנתי לו היא עניין לפוסט אחר לגמרי.
שבתשלום
לימור
 
 

בעוד שלושה ימים זה יקרה, הבוגר והיפה יעמיסו תרמיל על שכם (ומיטה על הגג של האוטו) ויעברו לגור בתל אביב, ללמוד ולחיות חיים מרתקים.
 
כחלק מהמאבק בדיכאון שהרעיון משרה עלי (לא באמת, אני שמחה בשבילם וגם קצת מקנאה, אבל אני גם יודעת שנורא נורא אתגעגע), הצעתי ליפה להפיק לכבודה מעגל נשים יצירתי, בו נתכנס וניצור לה מתנה לדרך.
 
אז אתמול אחר הצהריים התכנסנו, שבע נשים, שהקטנה בהן בת שבע וחצי, והמבוגרת בהן מבוגרת, שתי אמהות, דודה אחת, בת דודה אחת, ושתי אחיות (אחת מהן אחות של כבוד). הצטלמנו, הדפסנו את התמונות והכנו אלבום של ברכות שמכיל את כל האהבה שלנו, בצורה שאפשר לקחת בתרמיל.
 
הבסיס לאלבום היו יחידות קרטון (ציפבורד) מתוצרת חברת Provo Craft, שבמקור נועדו להיות שלטים לדלת. כל אחת קיבלה תמונה שלה עם היפה (בשחור לבן) והיפה עצמה קיבלה תמונה קבוצתית של כולנו. בנוסף התרחשה כאן היסטוריה כשפתחתי לשימוש הציבור (המצומצם) את כל אוצר המדבקות שלי, וגם את כל הסטאקים החדשים של DCWV שהגיעו רק אתמול בבוקר. נרשמה התלהבות היסטרית מהחומרים (לא מפתיע, מאחר שהיו בינינו גם כאלו שכל עניין הסקראפ חדש להן לגמרי).
 
לטובת העניין הטכני – הניירות הודבקו לצ'יפבורד בעזרת מוד פודג' וכל יתר ההדבקות התבצעו בעזרת דבק רב תכליתי (או דבק כל יכול, כמו שהיפה קוראת לו…).
 
אז הנה התמונות, מקווה שגם האהבה תעבור את הים הוירטואלי בכיוונכם –

כל מיני דברים שהצטברו על שולחני (או ליתר דיוק אצלי בראש, וקצת במצלמה). ללא סדר חשיבות.
 
* ביום שני בערב היינו ב"ערב הורים" במכינת "בינה" בה עתיד בכורנו לבלות את השנה הקרובה.  פגשנו צוות רציני ומחוייב של אנשים שעושים רושם שנמצאים שם כדי לאפשר לבני הנוער שבחסותם חוויה משמעותית ומגדלת. כמו בביקורנו הקודם ב"בינה" בערב שבועות, גם הפעם יצאנו בתחושה שאנחנו ממש מקנאים בהם על מה שהם עתידים לחוות וללמוד. אפשר גם?
 
*ל"בינה" מגיע הרבה יותר ממה שכתבתי עליה. אני גם לא מפנה לאתר האינטרנט שלהם שבשיפוץ, ויש תקווה שיחזור לחיים עד ראש השנה. ביקשתי מהבוגר שיכתוב לכאן מדי פעם פוסטים על החוויות שלו. ייתכן שעידוד ספונטני מצדכם יחזק את המוטיבציה שלו…
 
* כנראה שהביקורים שלנו בבינה כרוכים גם בעצירה ב"בנדיקט"… אומנם הפעם המחיר היה 45 דקות המתנה בחוץ, ועוד כמה דקות ישיבה בחלק החיצוני המקורה שלהם, שהאקוסטיקה שלו איומה, אבל בסופו של דבר זכינו לארוחת לילה משובחת ולשירות חביב ועליז. בהחלט מתאים לי הקונספט הזה של ארוחות בוקר כל היום…
 
* "כשהקוצים היו קוצים", רונה קינן. אני נפעמת כל פעם שאני שומעת את השיר הזה. אין ספק שאני חייבת את הדיסק. אז קניתי לי אותו…
 
*יונה, חברה שלי, אוחזת בצימר. היא הגיעה אלי לחפש ספר אורחים חדש, במקום זה שנגמר. האלבומים שהראיתי לה נראו לה פשוטים מדי, והיא פינטזה על אלבומים הודיים, עם אפליקציית בד, כמו שהיו לה קודם. אז כזה אלבום לא יכולתי למכור לה, אבל מה שכן יכולתי לעשות זה לשדרג את אלבומי דובדבן הפשוטים שאני מוכרת.
ככה זה נראה לפני:

וככה אחרי:

השתמשתי בבריסטול קנסון, נייר ממוחזר שנותן את המרקם, שקיות אורגנזה וסרט רקום בחוט זהב.
יצא יפה, נכון?
 
* לפני כמה שבועות הסתיימה אצלנו הקייצת של הנוער העובד והלומד. אני הייתי הממונה על הברכות (הפתעה, הפתעה) והחלטתי לעצב אותן בצורת חולצות תנועה. התנין עשוי משרינקי פלסטיק לבן.

כשהפרופסור חזר הביתה הוא שאל אם אני הכנתי את הברכות, וכשאישרתי הוא אמר שניחש. כאילו, דה! אבל אז הסתבר שהוא לא ניחש את זה בגלל העיצוב המדהים, אלא כי היה ברור לו שאני האמא היחידה שתדע שהסמל של מחוז צפון זה תנין כחול… אני מתייחסת להערה הזו כאל תג כבוד!
 
* שאלו אותי איפה בירושלים אפשר למצוא את האותיות שלי, אז יש כמה מקומות אבל אני יודעת על "הכל לפנאי" ועל "משחק ומחשבה". ואם אתן מגיעות לחנות ואין בה אותיות קטנות (או גדולות ) פשוט תבקשו שיביאו. הכל נמצא במחסנים ומפוזר לחנויות, אבל לא תמיד בקצב מספק. ובאותו עניין – עד ראש השנה יהיו אותיות כתב יד (כן נתנאלה, זה במיוחד בשבילך…)
 
* ואם כבר ענייני חנות ומה חדש אצלי:

הסטאקים החדשים נחתו כאן הבוקר והם כל כך יפים! אני מלטפת ומצלמת כדי שאוכל להראות לכם… ובמשך היום הם גם יעלו לאתר
 
* אתמול, בחנות הספרים, גיליתי שיצא ספר נוסף בסדרת אנדר. אם אתם לא קוראים פנטזיה זה לא יעניין אתכם, אבל אם כן – רוצו לחפש. "אנדר בגלות" הוא ההמשך הישיר של "המשחק של אנדר" ומוסיף עוד פיסה חסרה לפאזל. עכשיו אני רק צריכה זמן פנוי לקריאה…
 
*ועוד אחד קטן וטוב –
את מרמלדה אתם מכירים?
נרשמים לאתר שלהם וכל בוקר מקבלים מייל עם פרסום מעניין. רוב הפרסומים תל אביביים באופיים, אבל לא רק. היום למשל גיליתי שאפשר להזמין גרנולה לפי הטעם האישי. נחמד, לא?

הפוסט הזה היה אמור להיות בעניינים אחרים לגמרי, אבל אז ראיתי מה הנושא החם שטליק תפר לנו היום, והחלטתי על שינוי כיוון.
 
אני לימור, וגם אני מכורה למשחקי מחשב.
 
לפני מיליון שנה, כשהבוגר ממש לא רצה לצאת מהבטן, ביליתי את חודש תשיעי העצבני מול המחשב הארכאי שהיה לנו באותם ימים, משקיעה שעות במשחק מחשב שהיום אין לי מושג איך קראו לו. הוא היה כרוך בטיסה מכוכב לכוכב ואיסוף עפרות ושאר משאבים, לטובת מטרה לא לגמרי ברורה. הבעיה של המשחק היתה שהימים התקדמו בו בקצב די מהיר, ובכל פעם שעברה שנה וירטואלית המשחק קרס והיה צריך להתחיל הכל מהתחלה. לא הצלחנו להבין מה בדיוק קורה שם, ואחרי שהבוגר נולד זה גם הפסיק להטריד אותנו…
 
אחר כך, במשך השנים, חוויתי תקופות שונות של התמכרות לטטריס, bejeweld ושלל משחקי פאזל ומשחקים של גילוי חפצים נסתרים. מדי פעם, כשמצאתי משחק שממש נהניתי ממנו, גם קניתי אותו לאחר ההתנסות החינמית של שעה שמרבית המשחקים מאפשרים ואז הייתי משחקת שעות ומגיעה למצב שגם בלילות הייתי חולמת על קוביות נופלות או כדורים צבעוניים נוסעים במסילה. זומה, למשל, היה אחראי לאובדן של מיליון שעות שינה…
 
וכבר כמה שנים לא שיחקתי כמעט במשחקי מחשב. יכול להיות שיש לזה קשר לעובדה שפתחתי עסק שמתמחה בכל מה שקשור לעיצוב אלבומים ושאוכל זמן כמעט כמו משחק מחשב???
 
ואז, לפני כמה שבועות, יצאתי לחיפוש ברשת אחרי רעיונות למסיבת הסקראפ הבאה עלינו לטובה. כמידענית ותיקה, השתמשתי בשילובים שונים של מילות מפתח: scrapbooking+dares, scrapbooking+party ואז נפלתי על הבינגו האמיתי, הקלדתי scrapboooking+games וגיליתי ט-ט-טדם!!! שיש משחק מחשב שעוסק בסקרפבוקינג!!!
 
אני שמחה להציג בפניכם את scrapbooking paige (וסחתיין על משחק המילים), משחק ממכר לגמרי שבו אתם מחפשים פריטים שונים במגרות עמוסות אמבלישמנטס ועל לוחות מלאי מדבקות, ובכל פעם שאתם מסיימים שלב אתם גם מתבקשים לעצב דף אלבום…
מה שנחמד הוא שהמשחק נעשה בשיתוף עם המון חברות מסחריות, ככה שאני מזהה את הפריטים השונים מקולקציות מוכרות של כפתורים ומדבקות, למשל.
 
אני כמובן קניתי את המשחק ומשתעשעת בו להפליא, אבל אם אתם עוסקים בעיצוב אלבומים, אז גם אם משחקי מחשב הם לא כוס התה שלכם, אתם יכולים לשחק בו לשעת ניסיון חינמית, סתם בשביל החיוך שזה יעלה לכם על הפנים.
 
משהו קטן וטוב #41 (2009)
המשלוח של DCWV שנורא חיכיתי לו נחת סוף סוף אתמול. או-טו-טו….