קטגוריות: כללי

לפני שנים רבות, כשהנסיכה היתה עדיין תינוקת נסיכותית, מצאנו את עצמנו ממתינים במיון ילדים בבית חולים "כרמל". ממרחק השנים אני לא זוכרת למה בכלל היינו שם ולְמָה המתנו (למרות שאני יכולה לנחש שחיכינו שהיא תשתה מספיק ותייצר שתן לבדיקה. לדעתי זה המצב של כל ההורים שמסתובבים שעות במיון ומשדלים את הצאצא לשתות…).
 
באחד מהרגעים העייפים (כל ההמתנות האלו קורות תמיד בלילה, לא?) פנה אלי האיש שלי, שאז עדיין לא ידע שיום אחד יהיה המאמן, ואמר לי: "זה לא פחות קשה בילד שלישי, ההבדל הוא שהפעם אנחנו יודעים שבסוף הכל ייגמר טוב…". נכון, בשלישית כבר מכירים את הריטואל.
 
כמו כל ההורים, גם אנחנו נטלנו חלק במשברוני הבריאות השונים שאופפים ילדים. הבוגר הגיע למיון עם זרוע פרוקה ועם דלקות אוזניים, הפרופסור, בעל הנטיות היצירתיות יותר, פתח פעמיים את המצח ואירח בעין נמלה (כן, כן, זו לא טעות דפוס. הגענו למיון בחיפה – בנסיעה מהירה מהכנרת, עם נמלה שהשתקעה לו בעין…) והנסיכה חלתה לנו פעם אחת בסיני, ככה שהיתה לנו הזדמנות לבדוק גם את המר"מ באילת.
 
דרך כל ההתרחשויות האלו, תמיד התרחשה חלוקת תפקידים בריאה. אחד מאיתנו היה הלחוץ והשני הכניס חזרה לפרופורציות. באופן מאוד שיוויוני גם התחלפנו בינינו בתפקידים, בכל פעם שהלחוץ היה מעלה את אופציית ה"צריך לבדוק ביסודיות = מיון" המחזיר לפרופורציות היה מזכיר לו שנשב במיון שעות (ונמתין עד שהחולה יהיה מוכן לספק שתן…) ובסוף ישלחו אותנו הביתה רגועים, אז אפשר להירגע כבר עכשיו…
 
אבל לא אתמול. אמש (אפשר להגיד אמש על חצות וחצי?) מצאנו את עצמנו עומדים ליד המיטה של הנסיכה, שהפגינה סימני וירוס במהלך היום (קצת חום, תשישות, לא משהו מיוחד) כשהיא בוכה שכפות הידיים שלה דוקרות ואז פתאום היא גם התחילה לומר שאנחנו נראים לה נורא גדולים ומפחידים. אם היה לה חום גבוה, כנראה שלא הייתי נבהלת. כל השלושה דיברו שטויות כשהחום שלהם עלה, אבל המדחום הראה 7.8 וכל העניין היה מפחיד למדי. כל כך מפחיד עד שמצאתי שהאיש לצדי מפוחד יחד איתי…
 
אז הערנו את הרופאה התורנית המסכנה (יש דבר כזה, באיזור הכפרי שבו אנחנו גרים) וכשהבנו שהברירה היא בין ליסוע אליה חצי שעה או ליסוע למיון בנהריה, בחרנו במיון בנהריה. הנסיכה נסעה כשהידיים שלה עטופות במגבת רטובה, כדי להפחית את העקצוצים, מה שעבד מצויין – למיון היא כבר הגיעה בלי עיקצוצים ובלי חום. אחרי פתיחת התיק וכמה שאלות מצד האחות המקסימה, מצאנו את עצמנו מחכים. אתם הרי יודעים למה…
 
שעתיים אחרי יצאנו מבית החולים, רגועים אחרי בדיקה יסודית ושתי בדיקות שתן, שהראו בעיקר שהילדה מיובשת. את זה ידענו לבד…
בדרך הביתה הנסיכה רצתה לדעת אם השלוש בשעון הוא שלוש בלילה או שלוש בבוקר….
כשהגענו למיטה היה קרוב לארבע.
הנסיכה התעוררה בתשע כמעט חדשה.
אני הייתי עדיין אפופה כשהגיע הטלפון מרכזת טיול המים של הבוגר, שהודיעה שיש לו דלקת אוזניים ושנקבע לו תור לרופא..
 
תהיו בריאים!

כשהבנים היו קטנים, אז הם הלכו לקומפלקס גנים מופלא של אמא ובת. לאמא היה גן מאוד ותיק בכרמל צרפתי, ולבת היה גן נוסף, ברחוב טשרניחובסקי. בצהריים היו ילדי הצהרון מהגן בטשרניחובסקי מצטרפים לצהרון של האמא, וכך גם בחגים. בגלל שהיה להם צוות ממש גדול, אז בקיץ הם בכלל לא יצאו לחופש, אלא עשו תורנות בין הגננות, מה שהיה לי נפלא כשהבוגר נכנס אליהם לגן בגלל שהייתי בשמירת הריון עם הפרופסור. שלא יהיו טעויות – הן היו מופלאות כי הן היו גננות חמות עם נשמה, ולא בגלל שהן נתנו פיתרון בייביסיטר כמעט 365 ימים בשנה…
הבוגר והפרופסור העבירו שם כמה שנים כל אחד. הבוגר עבר משם לגננת הכי זוועתית בעולם (ואני עדיין מכה על חטא. על זה שלא קלטתי בזמן, על זה שנתתי לזה לקרות) והפרופסור עבר מהידיים שלהן ישר לגן ביובלים.
הבעייה היחידה שאני יכולה לזכור לגבי הגן ההוא, בטשרניחובסקי, הוא שהוא היה בתחתית של המון מדרגות (ולא, זו לא הבעייה…) שבראשן היתה פיצוצייה מפוארת עם דלפק מלא מלא מלא ממתקים…
באותה תקופה נטבע הביטוי "יום כן או יום לא?" כשיום כן הוא כמובן יום שבו נכנסים לקנות משהו…
 
ולמה נזכרתי בסיפור הישן הזה?
כי גם בישראבלוג אני מתעוררת בבוקר ולא יודעת אם זה יהיה יום כן או יום לא. האם היום תקבלו עידכון על הפירסום או שאני שוב אכתוב לעצמי?
וכיוון שזה כך, אז כשאני כבר מתכוונת לכתוב אני כבר מייאשת את עצמי מראש, וחבל לי לבזבז פוסטים מופלאים עם תמונות מתוצרי הסדנאות ובסוף מרוב תסכול אני לא כותבת… וככה עובר לו שבוע שלם של דממה תקשורתית, למרות שיש לי מלא מה להגיד (תמיד).
 
אז מה היום?
יום כן?
יום לא?
 

 
אולי עליתי על סטרט אפ, אבל מצד שני אולי לא…
מאחר שגם המאמן וגם הבוגר הופתעו כשסיפרתי להם, החלטתי שאולי עוד אנשים לא יודעים ויכלו להיעזר בהברקה הזו.
 
כפי שכבר כתבתי כאן, לסדנאות סוף השבוע הייתי זקוקה ליותר משבעים תמונות (ואל תשאלו בכמה מהן עדיין לא השתמשתי, בגלל שאת רוב הפרוייקטים ממש לא סיימתי).
 
את רוב התמונות בחרתי מאותו דיסק ישן, ואז התחלתי להילחץ שכשיגיעו התמונות מפיתוח לא אדע מה שייך לאיזו סדנה.
אז החלטתי לבדוק משהו שכבר עלה בדעתי קודם – מכירים את זה שעל גב התמונה שלכם מודפס לא רק תאריך הדפסת התמונות אלא גם מספרים, או סימני שאלה? חשבתי שאולי סימני השאלה נובעים מזה שאני נותנת לקבצים שלי שמות בעברית, ועשיתי מעשה – לכל התמונות נתתי שמות שתואמים לשמות הסדנאות להם הם מיועדות, ואת השמות נתתי באנגלית, כמובן.
 
ואכן, כשהתמונות חזרו מהפיתוח, על הגב של כל אחת מהן היה מודפס בדיוק לאיזו סדנה היא שייכת, ובא ללימור גואל…
 
מעניין כמה אנשים ידעו את זה ורק לי אלו היו חדשות מסעירות…
 
וכמובן – זה לא תקף לכל אלו שמדפיסות בבית, אבל הן בטח לא מדפיסות 70 תמונות בבת אחת…
 

משהו קטן וטוב #31 (2009)
קטרינה מ whiff of joy  מחלקת בלוג קנדי של חותמות מקסימות, ואפשר להשתתף בו עד 26.7.09, אז כדאי לבדוק את זה.

הבהרה עוד בהתחלה, שלא תפתחו ציפיות… זה יהיה פוסט נטול תמונות. אם יש משהו שסוף השבוע הזה הוכיח (בנוסף לעובדה שאני ממש מסוגלת לשכוח שיש לי משפחה…) זה שאני ממש מאותגרת צילום. תמונות עבודות יועלו בפוסטים הבאים, כשאני לאט לאט אסיים מה שהתחלתי… חוץ מזה – בשל העייפות העצומה – זה גם יהיה בראשי פרקים ובלי אנגלית (למרות שהבטחתי לדונה ולבירחיט, בשבילן אני אכתוב אנגלית בפוסטים היותר מפורטים שעוד יבואו…)
 
אני לא זוכרת מתי חוויתי 3 ימים כל כך אינטנסיביים, מעוררי השראה, מעייפים, צבעוניים ובעיקר – משמחים.
 
כן, כן, גם אני חזרתי מסדנאות My Scrap & Fun שאירגנה אליס המופלאה ממי פאנצ'…
 
אז המופלאה הראשונה היא אכן אליס – שאירגנה לנו ארץ פלאות כחול-לבן וצבע. פעם ראשונה בארץ לאירוע סקראפבוקינג כמו בחו"ל, והיה מאורגן להפליא, בכישרון ובנדיבות. המאמן היה די בהלם אתמול בלילה כשהוצאתי חבילות מהתיק, והוצאתי, והוצאתי והוצאתי… כל סדנה לוותה בקיט חומרים תואם, מקסים ו… נדיב כבר אמרתי? והיתה גם מסיבת הסקראפ הכיפית עם אתגרים ולחץ של זמן ופרסים ואנרגיות של כיף. היה הרבה יותר מעשר.
 
המופלאה הבאה היא בירחיט קופסן ההולנדית. גבוהה, מחייכת ומוכשרת להפליא. שלוש סדנאות חווינו איתה וכל מה שהיא הראתה היה צבעוני וכיפי, הצורה בה היא שילבה את החומרים מיוחדת ונותנת רעיונות והצילומים שהיא משלבת בעבודות שלה מצולמים ביד אמן.
 
את דונה דאוני צריך להציג בכלל? כשרואים שחיפוש שמה בגוגל מעלה קרוב למאה אלף תוצאות מבינים עד כמה היא הטביעה את חותמה על עולם הסקראפבוקינג. השבוע היתה לה הזדמנות להטביע את חותמה גם עלינו, ולי אישית ברור שמעכשיו לפחות חלק מהעבודות שלי ייראו אחרת. אבל בלי קשר לאיך שהיא עובדת ולמה שלמדנו ממנה – היא כל כל אנרגטית, מצחיקה, אוהבת ומשמחת, עד שהפגישה איתה היתה פשוט אושר צרוף.
 
והיו גם שלוש אלופות ישראליות שנתנו ידן לחגיגה:
 
עינת קסלר (שחמור) שלימדה אותנו להכין דפים אינטראקטיביים. אני לא בטוחה שמנגנונים מכניים מנייר זה אני, אבל ימים יגידו…
 
ענת דביר (זיקוקית) שלימדה אותנו איך לחורר דפים בצורה יצירתית להפליא ואיך ליצור אלבום פולדרים חמוד.
 
וקרן סקובץ' (פרפרים) שעזרה לנו להכניס שבוע מהחיים שלנו לתוך מעטפות, ועל הדרך הראתה לנו שמותר להשתמש בגפרורים (דולקים) כשמעצבים אלבום…
 
ואחרונות חביבות, אבל אלופות לא פחות – כל הבנות המקסימות שהגיעו להשתתף בסדנאות ותרמו לאווירה הנהדרת של שיתוף, הנאה ויצירה. חלקנו חומרים, רעיונות וידע והעיקר – נהנינו להפליא!
 
אז מתי הפעם הבאה???
 

מקווה שהפעם יישלח עידכון על הפרסום. היו-יו ישראבלוג הזה קצת מוזר, לא?
 
ראשית – עדכון לקונות ולמתלבשות. {אזהרת פרסומת לא סמויה} אחרי שנים בהן לא קניתי כמעט בגדים, קמתי הבוקר והחלטתי שאני צריכה חולצות חדשות, ואפילו קבעתי ביני לבין עצמי לקפוץ אחה"צ ל"מתאים לי". ואז עצרתי באלונים לכוס קפה וגיליתי שב"קרייזי ליין" יש 50% על כל החנות (ובסניף שבאלונים גם יש הנחה נוספת של 50 ש"ח על קנייה של 350…). אז באופן ספונטני הצטיידתי ב…
5 חולצות
2 זוגות מכנסיים
2 זוגות תחתונים
והשארתי שם פחות מ-500 ש"ח.
 
שנית – אם לא קיבלתם ממני מייל ידידותי על הסקר שאני עורכת – תקפצו לקישור הזה:
http://www.surveymonkey.com/s.aspx?sm=srTLHS9CeHGBxZ7BM1nzXg_3d_3d
אני גם מתכננת הגרלה בין כל העונים, ובנוסף יש הפתעה למי שמשאיר את הפרטים שלו…
 
שלישית – אמש (עדיין לא מצאתם לי מילה לאתמול בבוקר, נכון?) יצאתי לי למסע במשעולי הזכרונות, במהלך החיפושים שלי אחר תמונות מוצלחות לסדנאות סוף השבוע של my scrap & fun (אחרי שהבנתי שאני זקוקה ליותר מ-70 תמונות!) התחלתי לשוטט בדיסקים כדי לחפש תמונות מלפני 4-5-6 שנים וגיליתי ש….
א. יש לנו תמונות מעולות
ב. ממש לא עשינו איתן כלום וזה מגונה
ג. הילדים שלי היו ממש חמודים כשהם היו קטנים.
הנה הוכחות:







נכון שהם היו חמודים?
איזה מזל שגם עכשיו הם לא כל כך גרועים (וסבתא של המאמן היתה אומרת "אתמול הם היו יותר יפים…")
 
ועכשיו אני נפרדת. שלום, אני נוסעת… עד תל אביב, לשלושה ימים של כיף וסקראפ. איזה אושר!
שיהיה גם לכם סופשבוע טוב!
לימור
______________________________
משהו קטן וטוב #30 (2009)
ביום שני מתקינים כאן מזגן וחיי ישודרגו לאין שיעור! החיים טובים!

טוב, לאור יציאתה של הפיה השימושית לסדנא ברחוק רחוק, ולאור העובדה שאני יושב פה בחנות ומנסה למצוא דברים לעשות שלא יהיו מה שאני אמור לעשות, החלטתי לחטוף את הבלוג ולכתוב קצת בעצמי, אז תכינו את עצמכן, כי הנה זה בא:
"הבוגר משדר!"
אז ככה, ביום ראשון התחלתי את העבודה שלי לחופש – מדריך בקייטנה לילדי א'-ג' פה ביישוב. לא משכורת שאפשר להאכיל בה משפחה, גם לא כזו שאפשר להאכיל בה שלושה חתולים, אבל זה כסף. ופעילות הפתיחה הייתה כזו מגניבה שהחלטתי שכשתהיה הזדמנות אני אחלוק איתכן את החוויה.
הגיע אלינו אלדד, מאומניה, והעביר לילדים (וגם למדריכים) סדנא בריקוע עור. בסדנא הכין כל ילד ארנק עור (!), אותו הוא עיצב לפי בחירתו בריקוע עור. לילדים היו פתוחים עשרות ראשי ריקוע שונים בעיצובים יפיפיים (דוגמאות אינדיאניות, קישוטים, עלים, חיות, מסגרות, ועוד מלא מלא), והם הסתובבו ועיצבו להם את הארנקים.
אלדד המפעיל, בחור צעיר ונחמד, סיפר לי שהם עושים סדנאות לכל הגילאים, מכריכה ליומן קטן לילדים צעירים ועד להכנת חגורת עור או כפכפי עור למבוגרים ונוער. הסדנא מגניבה, לא דורשת מיומנויות מיוחדות והתוצר – תעשה מה שתעשה, בסוף זה תמיד עור, ועור זה איכותי.
אני מצרף לכם תמונות של הארנק שאני הכנתי כדי להכניס לפרופורציות. הארנק שלי הוא בסגנון El Condor Pasa, אבל האפשרויות הן בלתי מוגבלות:







ממליץ בחום, גם למי שמארגן פעילות להרבה משתתפים וגם למי שרוצה לקחת את הילדים למרכז אומניה בקיבוץ אפק ולעשות כיף.
 
נ.ב. – העידכון הכפול, זה באשמתי, כי אני לא מכיר את המערכת. אבל אתם תסלחו לי, נכון?
 




משהו קטן וטוב #29 (2009)
המחשבה על זה שכל קוראי הבלוג לא יוכלו אף פעם לדעת אם הבוגר באמת כותב, או שלימור פיתחה לעצמה אלטר-אגו חדש ובשמו היא כותבת. אותי זה מצחיק

[במאמר מוסגר – הפוסט של אתמול אכן נחטף. מתקיימים דיונים בעניין הכופר. לאחר שנגיע להסכמה הוא יוחזר לכאן…]
 
את קרן שביט גיליתי דרך הבלוג של אילאיל ומאז אני פשוט מתפעלת. מאיך שהיא יודעת לצלם יפה, מכמה שהבית שלה מעוצב, מהעבודות שהיא מציגה בבלוג (וגם מוכרת, כמובן) ובכלל מהמידה שבה היא מדוייקת עד לפרטים הקטנים ביותר.
 
לפיכך אין בזה שום פלא שבערך מהרגע הראשון פינטזתי על להשתתף באחת מסדנאות "בובות הנייר" שלה, וכשנושא הפך לממשי ממש חגגתי…
 
תראו איזו תזכורת יפה נפלה לי לתיבה כמה ימים לפני האירוע:

אמש בבוקר (למה יש אמש לאתמול בערב, אבל אין מילה מתאימה לאתמול בבוקר???) יצאתי מהבית, ולאחר שאספתי את אילאיל התגלגלנו לנו דרומה למזכרת בתיה (התראה לכל מי שמנסה להגיע לכביש 6 מצומת מגידו – בצומת התשבי צריך לפנות ימינה – כנגד חוקי ההיגיון – ולא שמאלה. בשבוע שעבר פיספסתי ככה לגמרי את הירידה, אבל אתמול כבר ידעתי… ובכל אופן השמועות אומרות שתוך שבוע היציאה באליקים תפתח ובא לציון גואל…).
 
קרן ציידה אותנו בקובץ הוראות דרך מדוייק לחלוטין (שגם עוצב להפליא, כתבתי הרי שהיא מדקדקת בפרטים הכי קטנים, לא?) כך שהגענו ללא כל בעייה, ובדקות המועטות של נסיעה בתוך מזכרת בתיה הספקנו להתרשם שיפה שם ושיהיה שווה לחזור לביקור.
 
ואז נכנסנו לסטודיו המקסים שלה והתקבלנו בחיוכים, חיבוקים ונשיקות על ידי אלונה (שאני מודה שבחטאי הכרתי את השם שלה, אבל לא את הבלוג וכבר אתמול בערב התחלתי לכפר על החטא…), אלין (ואלה המתוקה שלה), מקופלת (שעד עכשיו הצחיקה אותי רק בוירטואלי והיה כל כך כיף לפגוש באופן אישי), נתנאלה, קרן פרפרים וכמובן – קרן שביט עצמה.
 
אז אחרי הרבה פטפטת ונישנושים טעימים, הגיע הזמן גם לסדנה עצמה.
 
אני ממש אוהבת סדנאות שאני יכולה לבוא אליהן בידיים ריקות ולהתפנק לגמרי (זה גם מה שאני מנסה להציע בסדנאות שאני מעבירה) וכאן לא היה צריך להביא כלום. אפילו את תמונת הפנים שלנו שלחנו במייל מראש…
 
מאחר שידעתי שאזדקק לתמונת פנים, אז בשבוע שעבר, כשהגענו לחוף בננה ביץ', כשעוד עמדנו בצל (ככה שיכולתי להוריד את משקפי השמש) ולפני שהמים חירבו לי את השערות, נתתי לפרופסור את המצלמה ביד ואמרתי לו לצלם ולצלם, עד שתצא תמונה סבירה. אז יצאה.
 
התיישבנו סביב השולחן (אמרתי כבר שלקרן אכפת מהפרטים הקטנים? אני לא בטוחה שבתמונה תראו את השעוונית המקסימה שפרושה על השולחן או את הפלייסמטים המיוחדים שהכימה ל"בוקר במושבה")

בחרנו בדים, גזרנו, צבענו, הדבקנו והנחנו את החלקים לנוח, בזמן שיצאנו להפסקת קפה

שייפנו, הדבקנו, צבענו, בחרנו קישוטים, חיטבנו את הגיזרה, הוספנו גימורים אחרונים ואז נתנו לקרן את הכבוד – לקפל אותנו ולהושיב אותנו על המדף… לא רק שיצאתי מחוטבת, אפילו יצאתי גבוהה…
 
אז ככה נראינו כולנו כשאנחנו ישובות על המדף:





וככה נראינו בצילום הקבוצתי בגינה של קרן, עם הסינרים המקסימים ועם השמש בעיניים (רק התלמידות המצטיינות זכרו לצאת החוצה עם משקפי שמש, אני קימטתי את הפרצוף…):



אני מניחה שאם קראתם עד כאן, הבנתם כבר שהיה לי כיף אדיר ושעדיין, שעות רבות אחרי יש לי חיוך על הפנים, נכון?
ככה צריכים החיים להיראות!
 
_____________________________
משהו קטן וטוב #28 (2009)
גם אתם יכולים!
קרן פירסמה בבלוג שלה לו"ז לסדנאות "בובות נייר" ביולי ובאוגוסט, וזה גם רעיון נפלא לאירוע משפחתי. כששמעו אותי מתלהבת אתמול בערב כבר שאלו אותי אם אני אביא אותה אלי לצפון. מה אתם אומרים? ומה קרן אומרת?

את המשפט הנפלא הזה שמעתי ביום שישי מורד מוסינזון, ששמעה אותו מהדוד שלה יגאל (ותנחשו לבד לפי השם משפחה שלה על איזה יגאל מדובר…).
 
ולמה זו כותרת מתאימה לפוסט הזה?
כי בשבועות האחרונים נדרשתי לעבודה יצירתית ללא הפסקה, לא משנה אם היתה או לא היתה לי מוזה, תוך כדי שעבדתי על אלבום ענק בן 70 עמודים, ודווקא אז היו לי המון רעיונות למה שבא לי לעשות, אבל לא היה לי זמן בכלל…
 
ואז, ביום רביעי שעבר מסרתי את האלבום (ונתתי לעצמי פרס בצורת ההליכה לפסטיבל טעם העיר) והתפניתי לפרוייקט הבא – הפקת דגם שתיים של האותיות המעוצבות שלי, אותיות פצפונות וחמודות בגובה 2 ס"מ. ואם יש אותיות – צריך גם דוגמאות חדשות שתופענה על האריזה של המוצר, לא?
 
אז זהו, שאז הלכה לה כל המוזה לטייל וממש לא ידעתי מאיפה מתחילים לעצב את הדפים, עם התמונות שכבר בחרתי לי.
 
אבל כאמור – מוזה זה עניין לעצלנים, אז את המוזה החלפתי בסקיצות ויצאתי לדרך, אותה סיימתי עם ארבעה דפי דוגמה.
 
הראשון נעשה לפי סקיצה שמצאתי באתר pagemaps המופלא, שאם אתם עדיין לא מכירים אז הוא ממש חובה גם למעצבי אלבומים וגם למעצבי כרטיסים.
 
הגיבורות של הדף הזה למעשה אינן מצולמות עליו כלל. אלו שתי השיניים החסרות של הנסיכה, שהמתינה בסבלנות, למעלה משנה, שסוף סוף יפלו, כדי שהפייה תגיע לביקור, ומכאן כותרת הדף "פיית השיניים ביקרה פעמיים". אפילו שבדפים החדשים יש יותר אותיות, כמות היודים בכותרת הזו דרשה שני דפי אותיות…
 

בשביל הדף השני הסתכלתי על המון סקיצות, אבל בסוף פשוט אילתרתי עם מה שהיה לי על השולחן. הבחור החמוד בצילום הוא אחי הקטן וחובב האלכוהול, כך שהכותרת "תעזבו את האוכל, תביאו בירה!" ממש מתאימה לו. התמונה צולמה בשבוע שעבר ב"טעם העיר" כדי להנציח את בקבוק ה 1.2 ליטר החמוד. שימו לב שאפשר להשתמש גם בנגטיב של האותיות…

אני שונאת שמצלמים אותי, מה שקשור כנראה לזה שאני ממש לא פוטוגנית ובסוף מסיימת תמיד עם תמונות שבהן עשיתי פרצוף מוזר… לכן התמונה הזו, שמישהו מבני ביתי צילם בפסטיבל "סולם יעקב" האחרון, משמשת אותי בזמן האחרון בכל פעם שאני נדרשת להציג תמונה שלי. מכאן גם הכותרת שבחרתי – "סוף סוף תמונה טובה". הסקיצה היא סקיצת חודש יוני של האתר האוסטרלי a2z scraplets שהיתה כל כך מוצלחת עד שבחרתי להשתמש בה למרות שזמנו של האתגר כבר עבר:
 

ואחרונות חביבות הגיעו התמונות שצולמו ביום שישי האחרון בחוף בננה ביץ' באכזיב. היישוב שלנו ערך מסיבת פתיחת קיץ יישובית והיה מולטי כיף, ואני ניצלתי את ההזדמנות כדי להגדיל את אוסף התמונות שלי. יש עוד המון תמונות מוצלחות מאותו אירוע וזה טוב, אני צריכה הרבה תמונות לסדנאות scrap & fun בשבוע הבא…
את ההשראה לדף הזה מצאתי בדף ממש דומה, שגם הנושא שלו היה בילוי בים, שהופיע בגיליון האחרון של creating keepsakes שנחת בתיבת הדואר שלי בדיוק ברגע הנכון…
 

 
איזה מזל שיש כל כך הרבה מקורות השראה, לטובת הרגעים בהם המוזה מטיילת במקומות אחרים…
______________________________
משהו קטן וטוב #27 (2009)
זה לא סתם שהזכרתי את ורד מוסינזון בראשית הפוסט. ביום שישי היא הציגה בפנינו את "ארגז הכלים הצהוב" שלה, בכנס החצי שנתי של קישורי אמהות, והיה פשוט מדהים. מומלץ בחום לכל מי שעוסק ביצירתיות, רעיונות ושאר ירקות.

היה לי יום מעייף ומעניין כאחד.
היום נולדו האותיות הקטנות והחמודות שלי (שגובהן 2 ס"מ), אחיות לאותיות הגדולות (שגובהן 3 ס"מ).
נכון שלספר על תינוקות בלי להראות תמונות זה לא ממש לעניין, אבל הגעתי הביתה בתשע בערב, ותודו שזו לא שעה לצלם תמונות… מבטיחה לתקן את זה מחר.
 
אז למה אני אבא?
בפעם הראשונה שהאותיות שלי נחתכו, הבאתי את הסכין לבחורים הנחמדים שחותכים אותן והם שלחו אותי לטייל שעתיים. אחרי שעתיים הם קראו לי חזרה כדי שאני אאשר להם שהכל נראה בסדר, ואז הם שלחו אותי לטייל עוד שעה עד שהם סיימו את החיתוך ואני חזרתי אל המוכן.
 
זוכרים שפעם אבות לא הוזמנו לחדר הלידה, וראו את התינוק בפעם הראשונה כשהוא נקי ועטוף?
 
מאז נחתכו עוד כמויות גדולות של אותיות, והבחורים הנחמדים כנראה הבינו שאפשר לסמוך עלי ושאני לא אתעלף למראה הדם (או האותיות המפוספסות)…
 
והיום הזמינו אותי לחדר הלידה מהרגע הראשון, התייעצו איתי לגבי מידת הלחץ הדרושה ונתנו לי ללוות את התהליך כולו.
 
אז תגידו בעצמכם – אני לא אבא?
 
_______________________
משהו קטן וטוב #  26 (2009)
כשהנסיכה נולדה, עוד לפני שעזבנו את בית החולים, התקשרתי לגרינפיס כדי לתרום בשמה תרומה ולהפוך אותה לחברה הצעירה ביותר בארגון (וכן, חשבתי גם כמה נחמד יראה מכתב התודה באלבום התינוק שלה…).
גם לאותיות החמודות שלי מגיע להוסיף טוב לעולם. כיוון שכך – הבטחתי לחגית (משחק מילים) כי אעניק חמישה דפי אותיות לאחד מקוראי הבלוג שלה שירים תרומה לזכרון מנחם במסגרת המבצע היפה שהיא יזמה.
כבר תרמתם?