קטגוריות: כללי

יותר מארבעים שנים חלפו מאז היום ההוא בו נהיינו משפחה מחוברת – האיש שבחר להיות אבא שלנו (הוא בטוח בחר קודם כל להיות האיש שלה, אבל את זה אני רואה בעיניים של היום, לא של אז) והביא איתו שלושה ילדים, ואמא שלי, שבאה איתנו. לא בדיוק משפחת בריידי, אבל אתם מבינים את הרעיון…
 
יותר מארבעים שנים, ועדיין יש אנשים ששואלים – אז מי שלו? ומי שלך? ה"שלנו" די ברור – זה אחי הקטן… הקונצנזוס, כמו שהוא מתייחס אל עצמו לפעמים בחיוך.
 
ואני, שמבחינתי כל העניין הזה הוא NON ISSUE, עד כדי כך שיש אנשים שמכירים אותי הרבה זמן, ורק במקרה העניין עולה פתאום, לא מסוגלת בכלל להבין את השאלה הזו.
 
בשבוע שעבר, סביב דיונים בעניין ליל הסדר, עלה אצלנו בלימודים ההבדל בין קשר דם לקשר גורל.
 
ואתמול, באופן כל כך הולם וכל כך במקום בשבילי, כתבה על זה אורית המדהימה, טוב ונכון ומהלב הרבה יותר ממה שאני יכולה, אז לכו ותקראו מה יש לה לומר.
 
מבחינתי אין בכלל שאלה, האבא האמיתי שלי, זה שאליו אני מתגעגעת, זה שבפניו הייתי רוצה להשוויץ בילדים שלי ובהישגים שלי, זה שאיתו הייתי רוצה כל כך לשבת לעוד צלחת של אוכל מפנק, זה האבא שגידל אותי ולא האיש שתרם לי תרומה גנטית (לא מוצלחת מדי, יש לציין…).
 
וכל מה שיש לי עוד לומר בנושא הוא – תגידו להם שאתם אוהבים אותם, לאמיתיים שלכם.
 
לימור
 
____________________________
משהו קטן וטוב – כי תמיד יש כאלו…
ביום חמישי הקרוב נעביר (אני וחברי ללימודים) שני ערבי לימוד לקראת ליל הסדר, בתקווה שמי שיגיע לחוות איתנו יוכל להכניס עוד משמעות ועניין לליל הסדר שלו. הערבים יתקיימו בזכרון יעקב ובתמרת, ואתם מוזמנים להתקשר אלי 054-4626765 כדי לקבל עוד פרטים.
 
מבטיחה לחלוק כאן חוויות וטיפים.

פוסט זה מוגש כשרות לציבור, בעיקר לציבור שהוא אמא שלי…
 
אמא שלי, נטולת הבלוג, ממש ממש רוצה שהעולם ידע שהעולם ידע כמה ההצגה "איש קטן מה עכשיו?" של הקאמרי נפלאה, אבל אין לה בלוג, כאמור, אז הנה אני מספרת לכם.
 
למי שעדיין לא יודע, אמא שלי מתרגמת ספרים, בעיקר מגרמנית.
קוראים לה יוספיה סימון והחיים הביאו לידיה כמה ספרים מוצלחים ממש* לתרגום, כאלו מהסוג שמככב זמן רב ברשימות רבי המכר וזוכה לקוראים, התייחסויות וגם למחזות בתיאטרון.
 

את ההצגה אמא שלי זכתה לראות אתמול, אחרי שנתנה בתיאטרון הרצאה על הנס פאלאדה. אני, לצערי, לא יכולתי להצטרף כי בימי רביעי אני לומדת, אז אצטרך לחכות להזדמנות אחרת כדי לצפות בהצגה.


 
בכל אופן, גם אתמול בערב וגם הבוקר שמעתי מאמא שלי עד כמה נהנתה ועד כמה ההצגה הזו היא בין ההצגות הטובות שראתה (והיא ראתה לא מעט) ועד כמה נפלאה עבודת ההעברה של הספר אל התיאטרון (וגם עד כמה איתי טיראן מקסים…). מאחר שאני עדיין לא ראיתי את ההצגה, אני סומכת על המילים שלה וממליצה גם לכם ללכת ולצפות.  
 
* ואם בספרים נפלאים שהיא תרגמה עסקינן, אל תפספסו את "אמנות ההקשבה לפעימות הלב" והמשכו "מיתרי הלב" שכתב יאן פיליפ סנדקר, ועוד יותר מזה אל תפספסו את "ליאון ולואיז" שהוא בעיני הספר הכי מקסים שהיא תרגמה (כתב אלכס קאפוס).
 
שיהיה לכם יופי של יום!
לימור

שמחתי לגלות שעינת אירגנה לי אירועי יומולדת, כשהיא הכריזה שממש כמה ימים אחרי שאחגוג 49 (לא יאומן, ממש ממש ממש לא יאומן הגיל הזה…) יתקיימו בנתניה סדנאות מיקסיות כלבבי, בהדרכת לימור וובר שמגיעה מקנדה.
 
כחלק משמחת הציפייה, ואחרי שנרשמתי לשתי סדנאות קנווס בתור מתנת יום ההולדת שלי, התיישבתי לצפות בסרטוני הוידאו בערוץ של לימור. אני אוהבת לצפות בסרטוני וידאו של יצירה, כאלה שבהם שומעים את היוצרת, כי חוץ מהידע זה נותן גם תחושה של היכרות עם היוצרת וזה נחמד.
 
בכל יום שישי לימור מעלה וידאו מסדרת Mixed Media Friday Tutorial והחלטתי להשתמש בוידאו של שבוע שעבר בתור השראה לסדנת היומן שהתקיימה אצלי אתמול, בגלל שהיא השתמשה במסקינג טייפ בתור מסכה, ומסכה זה הרי פורים.
 
לא תמיד אני חושבת שצריך להתחיל דף יומן מפרומפט (השראה חיצונית כלשהי) אבל לפעמים זה מעורר תהליך מעניין, והכי מעניין זה לראות קבוצה של יוצרות שכולן מתחילות מאותו מקום, וכל אחת הופכת את היצירה לשלה.
 
זה דף היומן שלימור יצרה, ואם תלחצו עליו (ובהנחה שעשיתי הכל בסדר) הוא יוביל ליו-טיוב ואל ההדרכה המצולמת…


ואלו הדפים שיצאו לנו:
אביבה:



גילי (הטשטוש של התמונה הוא באשמת הצלמת, AKA אני, ובאשמת השעה…):



אביטל:
מיטל:


ואני:





היה יפה לראות איך לכולנו (חוץ מאביבה, שזה המפגש הראשון שלה) יצאו דפים שונים מהדפים הרגילים שלנו. איך ההכתבה החיצונית של מסכות המסקינג טייפ איווררה את הדפים שלנו ולקחה אותנו למקומות אחרים.
 
והיה גם כיף, כמובן!
 
פורים שמח!
לימור
 
 
________________________
משהו קטן וטוב – כי תמיד יש כאלו….
כשנשאר צבע בצלחות בסוף הסדנה, אני מורחת אותו באחד מהמיומנים שלי, גם כי חבל לבזבז,
וגם כי ככה יש לי התחלה של דף לפעם הבאה.
אתמול הפכתי דף ביומן כדי למרוח קצת צבע שנשאר וגיליתי שהגעתי לדף האחרון של היומן.
אני, שרק מתחילה מחברות ואף פעם לא מסיימת אותן, הגעתי לסוף היומן???
טוב שאני יודעת שיש עוד דף או שניים בתוכו שעדיין לא סיימתי לגמרי…
 

אני לא נכנסת לדיון על מי היה ולנטיין, וכמה לא חיובי הוא היה, ואם ולנטיינ'ס דיי הוא חג נוצרי.
לדעתי כל סיבה לציין אהבה היא סיבה לשמוח. כן ירבו…
 
את הבוקר של יום האהבה הזה החלטתי להקדיש לבישול, ועל רקע 88FM שניגן לי מוזיקה טובה, היה לי הרבה זמן למחשבות, שזה מתכון טוב גם לפוסטים שנכתבים לי בראש. הרבה פעמים כשאני ממש כותבת פוסט שלם בראש, זה מרגיש לי כאילו כבר כתבתי אותו, ואז הוא לא באמת מגיע לצאת לאוויר העולם, אבל הנה אני כותבת, באהבה גדולה.
 
תולדות הבישול
פעם בישלתי הרבה, ממש עד רמת ההפקה – ארוחות שלמות ומושקעות, אירוחים היסטריים ברמת המגוון והמורכבות ואפילו קייטרינג קצר מועד. היו תקופה של אוכל תאילנדי, עם הרבה כוסברה, ג'ינג'ר וחלב קוקוס, תקופות של הידבקות לספר בישול אחד והמון ניסיונות מתוכו – נירה רוסו, אהרוני ושרי אנסקי כיכבו כל אחד בתורו, תקופה מאוד מושקעת של פסטה, בה מכונת הפסטה עשתה כאן שעות נוספות, ואפילו תקופה מאוד מאוד עשירה ברטבים, אחרי סדנה נפלאה שעשיתי בתל אביב.
 
כשהיינו נשואים חמש עשרה שנה, לפני עשור וקצת, הכנתי לאיש שאני אוהבת ארוחה של חמש עשרה מנות ועוד אחת. היה ערב יוצא דופן ועתיר זיכרונות.
 
באופן כללי בישלתי לא מעט, למרות שהילדים שלי העדיפו שנים רבות אוכל שגדל בצלופן, ולא פעם מצאתי את עצמי מבשלת אוכל מעניין לשנינו ואוכל משעמם לצאצאים…
 
בשנים האחרונות, בעיקר מאז שנהייתי עצמאית, הצטמצם הבישול שלי עד מאוד, וגם כשזה קורה הוא הרבה יותר פונקציונלי והרבה פחות הרפתקני. יוצא שדווקא האיש שאיתי מגיח מדי תקופה למטבח לכמה שעות בישול שמפיקות מקרר מלא לשבוע וחיוך מסופק של ה"איש שהאכיל את משפחתו" על פניו.
 
ומאז שהתחיל החורף אני מרגישה קצת שינוי וקצת צורך לבשל אחרת. אז הכנתי למשל, בפעם הראשונה ובסיוע פעיל של השיריונר, חמין. ובשבתות קרות אני מבשלת בבוקר סיר של דייסה. ויוצא שקצת יותר אני מוצאת את עצמי במטבח.
 
תולדות האהבה
לאמא שלי יש כל מיני דרכים להראות שהיא אוהבת. אחת מהן היא לצייד אותנו במה שלדעתה אנחנו צריכים.
 
כשהודעתי שאנחנו מתחתנים היא התחילה לאסוף אצלה בארון "נדוניה". בכל פעם שהיא נתקלה במגבות או במצעים שהתאימו לדעתה, היא קנתה אותם וצירפה לערמה ההולכת וגדלה בארון. אחרי החתונה קיבלתי צידה לדרך שחלקה משמשת אותי עד היום.
 
גם כשהיא נתקלת באיזה כלי מוצלח למטבח יוצא לנו להתחדש בו. היוצא דופן היחיד לעניין הוא המנדולינה לחיתוך ירקות שהיא סירבה לקנות למי מילדיה, כי לא נותנים במתנה דברים חותכים (-:
 
אחד מהכלים שהולך איתי כבר הרבה שנים הוא ה schlemmertopf שנראה ממש דומה לזה:

ה claim to fame שלו, כשקיבלתי אותו, היה שכשאופים בו תפוחי אדמה בקליפתם הם יוצאים ממש כמו תפוחי אדמה מהמדורה. יכול להיות שאפיתי בו פעם או פעמיים תפוחי אדמה, אבל הוא משמש בעיקר לתבשילי קדרה עשירים ומנחמים. לפני שבועיים הכנתי בפעם הראשונה בחיי פשטידת רועים, והעונג שבפתיחת מכסה החרס הזה ומציאת האוצר המבעבע שבתוכו היה פשוט מופלא.


 
אני מאוד אוהבת לבשל בסיר החרס הזה, כי בכל פעם שאני שולפת אותו מהארון ומתחילה למלא אותו בכל טוב, אני נזכרת בזה שאמא שלי אוהבת אותי. ומי לא צריך תזכורת כזו מדי פעם.
 
אז הערב נשב לשולחן וכשנפתח את הסיר יגיח ממנו חמין ספגטי שגם אותו הכנתי בפעם הראשונה בחיי. השתמשתי בעיקר במתכון של ניקי ב. (שהבלוג שלה קרוי באופן כה הולם "אוכל עושים באהבה") עם קצת השראה מהספר של שרי אנסקי וקצת מרדנות יצירתית. ועל שולחן ארוחת הערב שלנו יתערבבו האהבות שלנו – אמא שלי, אנחנו והילדים, וגם הגעגועים – לפרופסור שנשאר בצבא. ויהיה טעים. ונעים. וחמים. וביחד.
 


 
שבכל יום נמצא סיבות לחגוג את האהבה.
לימור
 
___________________________
משהו קטן וטוב – כי תמיד יש כאלו…
השיריונר הגיע אתמול הביתה ובשמחת הרבעוש, כשהוא התלבט מה לעשות בערב, הצעתי שנהיה ספונטניים וניסע לראות סרט. לא הרבה יוצא לנו דייט כזה של 1*1, רק שנינו. אז נסענו לראות את "ארגו" ומאוד מאוד נהנינו. גם מהסרט המומלץ וגם מהביחד. איזה כיף!
 

אני לא נכנסת לדיון על מי היה ולנטיין, וכמה לא חיובי הוא היה, ואם ולנטיינ'ס דיי הוא חג נוצרי.
לדעתי כל סיבה לציין אהבה היא סיבה לשמוח. כן ירבו…
 
את הבוקר של יום האהבה הזה החלטי להקדיש לבישול, ועל רקע 88FM שניתן לי מוזיקה טובה, היה לי הרבה זמן למחשבות, שזה מתכון טוב גם לפוסטים שנכתבים לי בראש. הרבה פעמים כשאני ממש כותבת פוסט שלם בראש, זה מרגיש לי כאילו כבר כתבתי אותו, ואז הוא לא באמת מגיע לצאת לאוויר העולם, אבל הנה אני כותבת, באהבה גדולה.
 
תולדות הבישול
פעם בישלתי הרבה, ממש עד רמת ההפקה – ארוחות שלמות ומושקעות, אירוחים היסטריים ברמת המגוון והמורכבות ואפילו קייטרינג קצר מועד. היו תקופה של אוכל תאילנדי, עם הרבה כוסברה, ג'ינג'ר וחלב קוקוס, תקופות של הידבקות לספר בישול אחד והמון ניסיונות מתוכו – נירה רוסו, אהרוני ושרי אנסקי כיכבו כל אחד בתורו, תקופה מאוד מושקעת של פסטה, בה מכונת הפסטה עשתה כאן שעות נוספות, ואפילו תקופה מאוד מאוד עשירה ברטבים, אחרי סדנה נפלאה שעשיתי בתל אביב.
 
כשהיינו נשואים חמש עשרה שנה, לפני עשור וקצת, הכנתי לאיש שאני אוהבת ארוחה של חמש עשרה מנות ועוד אחת. היה ערב יוצא דופן ועתיר זיכרונות.
 
באופן כללי בישלתי לא מעט, למרות שהילדים שלי העדיפו שנים רבות אוכל שגדל בצלופן, ולא פעם מצאתי את עצמי מבשלת אוכל מעניין לשנינו ואוכל משעמם לצאצאים…
 
בשנים האחרונות, בעיקר מאז שנהייתי עצמאית, הצטמצם הבישול שלי עד מאוד, וגם כשזה קורה הוא הרבה יותר פונקציונלי והרבה פחות הרפתקני. יוצא שדווקא האיש שאיתי מגיח מדי תקופה למטבח לכמה שעות בישול שמפיקות מקרר מלא לשבוע וחיוך מסופק של ה"איש שהאכיל את משפחתו" על פניו.

כ א ן    א י ן    ה ת נ צ ל ו ת    ע ל    כ מ ה   ז מ ן   ע ב ר …
 
למרות שכנראה היתה צריכה להיות… (-;
 
 
אחת ההתמודדויות שאינה נגמרת מבחינתי בעניין יומן היצירה זה עניין השיחרור, עזיבת התיכנון, ההתמסרות לתהליך.
אני לומדת, ואני מצליחה יותר ויותר, אבל לא תמיד.
 
ואז באים החיים ומלמדים אותי שיעור נוסף…
 
לפני כמה ימים ראיתי תמונה מקסימה, אני אפילו לא בטוחה אם זה היה ציור, של ענני גשם נוטפי טיפות, וענן אחד שהפך את הטיפות שלו לבלונים. זה היה על הדרך, בזמן שיטוט ברשת, אולי בפייסבוק, ולא ממש נשאר לי זיכרון ברור, רק תחושה שאני רוצה לזכור את התמונה הזו.
 
אתמול בערב, בסדנת היומנים, החלטתי לנסות ללכת עם האימאג' הזה ולעשות לו RETAKE או REMAKE או משהו בסגנון.
שמחתי שיש לי כל מיני דפים שכבר הכנתי בהם רקע, כי ככה יכולתי להתחיל ישר בגזירת עננים וטיפות.
אז גזרתי עננים, וניקבתי טיפות, והדבקתי הכל יפה יפה.
 
הרעיון היה ברור – שלושה ענני גשם וענן אחד יוצא דופן, עם זר בלונים, מה שהתאים למשפט שהיה לי בראש,
משהו בסגנון של "תבחר את הדרך שלך" או "מותר להיות יוצא דופן".
 
אתם כבר מבינים את הבעיה?
יומן יצירה, זרימה, תהליך…
והנה אני באה עם רעיון ברור וכותרת וכוונות…
 
ואז החיים התערבו, וברגע שהכל היה מודבק עלה בדעתי לבדוק מה הכיוון הנכון של היומן שלי, והתברר שכמובן שהדבקתי הכל הפוך… עכשיו יש לי ענן גשם אחד צייתן שהולך במסלול שלו, ושלושה עננים עליזים שמעופפים לשחקים עם זר של בלונים… (-;
 
אולי אני צריכה לכתוב על הלוח 100 פעמים:



בכל מקרה – החלטתי לאמץ את הלקח ולשמוח במה שיצא לי, שנראה ככה:



שבת שלום ויצירה שתהיה לכם!
לימור
 
______________________________
משהו קטן וטוב – כי תמיד יש כאלו (בעיקר כשלא כותבים במשך חודשיים…)
ביום רביעי עשיתי גיחה לתל אביב על מנת להשתתף בהשקת הספר החדש שאמא שלי תרגמה.
חוץ מהעונג שהיה כרוך בלשמוע את הסופר – יאן פיליפ סנדקר – שהוא מספר סיפורים מחונן, ובפגישה המשפחתית הדי ספונטנית שהיתה לנו, זה גם אומר שאני אוחזת בידי עותק חתום של "מיתרי הלב", המשכו של "אמנות ההקשבה לפעימות הלב" ואני מתענגת על כל מילה. מומלץ בחום!
 

אתמול ביליתי כמה שעות מחוסלת על הספה מול הטלוויזיה, בגלל דלקת אוזניים מעצבנת ואינפנטילית.
 
מה שמחתי לגלות שבאופציות המוזיקה של יס יש גם ספיישל כריסמס!
 
ביליתי לי עם ספר (אות אתנה) ומוזיקה שמחממת את הלב, והרגשתי שאני בתהליך של החלמה והתכוננות למכירת הכריסמס שתפרה אהובתי, הלא היא נתנאלה.
 
כשהסתובבתי בחצר של נתנאלה, במכירה שהיתה אחרי מכירת הענק בנמל החלומות, שאלו אותי לא מעט איך זה להיות בצד של הקונה, במקום בצד של המוכרת. עניתי אז, וזו האמת, שאני דווקא ממש אוהבת להיות בצד של המוכרת, לפגוש את כולם ולהרגיש מועילה (וגם לא להספיק להוציא כסף, מה שאני ממש טובה בו כשאני בצד של הקונה…(-;
 
אז כמובן ששמחתי מאוד להצעה לחזור לצד "הנכון" של הדלפק…
 
מכירה של כריסמס, בחוץ יהיה חורף, ולמרות שלא צפוי לנו שלג, מבחר המנדלות שאביא איתי בהחלט עוזר לדמיין פתיתי שלג. וכמו פתיתי שלג – ברגע שתתחילו לצבוע תגלו שאין שתי מנדלות זהות…
 
והפעם, מגוון של חוברות לצביעה בגדלים שונים, כרטיסי ברכה, פוסטרים וקנווסים לצביעה.
יהיה עגול!
 
 
דוגמה קטנטונת ממה שאביא…



פוסטר שפע לצביעה בגודל 50*50 – 30 ש"חמעגלות פרפרים לצביעה על קנווס בגודל 50*50  – 60 ש"ח





אז נתראה בבנימינה?



_________________________________
משהו קטן וטוב – כי תמיד יש כאלו…
האוזן כבר פחות כואבת לי וזו שמחה גדולה!
וגם – לא נשארו מהן הרבה, אבל מדבקות האותיות קרטון גלי יגיעו גם הן לבנימינה…

מאחר וקמתי ברבע לארבע בבוקר, עכשיו כבר אמצע הלילה מבחינתי (ומחר יום חדש שמתחיל ברבע לשש…איכס…), אבל אני לא יכולה ללכת לישון לפני שאכתוב כמה מילים.
 
קודם כל תודה על כל התגובות מחממות הלב כאן ובפייסבוק, על ההארות, על הסמסים התומכים ועל האנרגיות שאתם שולחים לי. זה עושה טוב על הנשמה.
 
שנית, תמונה, כדי שתראו איך זה נראה הבוקר לפני שהתחילו לזרום האנשים:




ושלישית – תובנה.
אם אתם מארגנים תצוגה, לא כדאי שבשם הסטייל תוסיפו מסביב פקעות של כלניות.
על הבוקר מישהו חשב שזה שוקולד ונתן באחת מהן ביס… מזל שלא נשברה לו שן (-;
 
מחר עוד יום, אז תיכף מקלחת ולישון
אבל לפני זה
 
משהו קטן וטוב – כי תמיד יש כאלה…
שוב אני מתפעלת מרמת האירוח והשירות בכפר המכביה. המון אנשי צוות, וכולם אדיבים ונעימים.
ממש כיף להשתתף באירועים שם.

את ימים שלישי ורביעי הקרובים אבלה (יחד עם האיש שלי, יד ימיני, הרוח בכנפי ואהבת חיי – איזה כיף שכולם מתגלמים באיש אחד (-;) בכפר המכביה, כמציגה בתערוכת הספקים שלצד הכנס השנתי לניהול משאבי אנוש בישראל. ואני מתרגשת!
 
ההחלטה (כבדת המשקל) להשתתף בתערוכה היא חלק מההחלטה למתג את חלק מפעילות העסק שלי תחת מותג חדש – "קסם שימושי – בוטיק לתשומת לב". זה לא במקום הסטודיו לעיצוב אלבומים, בו אני מסייעת לאנשים, בחומרים וידע , ליצור את אלבומי החלומות שלהם בעצמם, אלא הרחבה של מה שאני כבר עושה ובעיקר התמקצעות ודיוק.
 
ואם כבר מיתוג מחדש, אז גם השפה העיצובית עברה מתיחת פנים והנה הלוגו החדש, שמתכתב עם הלוגו המקורי:



ומחרתיים יגיעו לשיאם ארבעה חודשים של התארגנות, התלבטות על כל פרט, הרבה התייעצויות ותמיכה מהאנשים הנהדרים שממלאים את חיי, הכנת דוגמאות וסטיילינג לתצוגה שתהיה הכי מייצגת, זכורה ואפקטיבית.
 
אחרי שהכל יעבור אני מבטיחה פוסט מפורט, עם תובנות וקרדיטים ותמונות טובות, אבל בינתיים, כמה תמונות שצילמתי אחר הצהריים, רגע לפני שאני מתחילה לארוז הכל (ונכון שאמרתי שיהיה פוסט עם קרדיטים, אבל אני חייבת להגיד תודה לשרוני המדהימה שאחראית לאותיות המושלמות שלי…):

















ורגע לפני שזה מתחיל, יש לי בקשה קטנה מכם – אם יש בקרב מכריכם אנשי משאבי אנוש, או שאתם מכירים אנשי מפתח בארגונים שאין בהם אנשי משאבי אנוש (כמו בתי ספר, למשל) אני אשמח אם תפנו אותם לאתר האינטרנט של קסם שימושי – בוטיק לתשומת לב. תודה מראש!
 
נשתמע אחרי התערוכה!
לימור
 
* למה WISH ME FUN ולא WISH ME LUCK כנהוג?
אני ממש אוהבת את הציטטה של תומס ג'פרסון "אני מאמין גדול במזל – גיליתי שככל שאני עובד קשה יותר, כך יש לי יותר ממנו." ואני יודעת שעבדתי ממש ממש קשה, אז אני מקווה שהעניין של המזל מכוסה…
אבל כמו שאני מאחלת לחברות שהולכות להתחתן שגם ייהנו במהלך החתונה של עצמן, אני מקווה שדרך כל המאמץ של להיות ייצוגית ומקצועית, אני אזכור גם ליהנות…

בפעם הקודמת היינו בגן החיות התנ"כי בירושלים כשהנסיכה היתה בת שלוש, ועשינו טיול משפחתי טרום-בר מצווה.
הבוגר, שהיה אז מתבגר צעיר, תהה מה יש לו לעשות בגן חיות והופתע לגלות את העונג שבלגלות את הגן דרך עיניה של בת השלוש. היה מרתק.
 
מאז עברו שבע שנים, והחלטתי שהגיע הזמן לחזור לשם.
ניצלנו את אחד מימי חול המועד סוכות, ואחרי שהצטיידנו בלאה ובבורקסים הגענו אל הגן.
 מטעמי עצלות וחוסר חשק לסחוב החלטתי להסתפק במצלמת האייפון, ואחרי שהבנתי איך לבטל את הפלאש
היא בהחלט עמדה במשימה בכבוד.
 
גן החיות עדיין מענג כמו זכרתי אותו, ולמרות שהיה שם ים של אנשים, הוא מספיק מרווח ומלא שטחים פתוחים,
כך שלא הרגשנו את הצפיפות.
 
צילמתי כל מיני חיות במחשבה על זה שהנסיכה תרצה לתעד את היום הזה באלבום ולא רק בזיכרון,
אבל כשהגענו לכלוב הסוריקטה היה לי ברור שהתמונות האלו בשבילי.
 
מכירים את זה שאתם רואים אמא עסוקה במשהו והילד מנסה בכל דרך למשוך את תשומת לבה?
ככה זה היה.
הסוריקטה עמדה זקופה וגבוהה, כמו מדגמנת לקהל הצופים,
ולא הראתה שום סימן לזה שהיא שמה לב שיש גור קטן שמנסה לטפס אליה ובכל פעם מחליק על הסלע
שעליו היא עומדת…
 
החלטתי להשתמש בתמונות כדי לעצב דף במסגרת אתגר הסקיצה של "יוצאות מהקווים".
בהתחלה חשבתי שלכל אתגרי החודש (אני הספונסרית החודש ולכן הוזמנתי להיות מעצבת אורחת) אני אכין דפי יומן, אבל סקיצה ויומן לא ממש הולכים יחד, ומזמן לא עיצבתי דפי אלבום, אז זו היתה הזדמנות נפלאה.
 
זו הסקיצה:
וזה מה שעשיתי ממנה:





תראו איזה כותרת ארוכה! ואיזה כיף שזה לקח לי פחות משליש מדף מדבקות האותיות… (למרות שכדאי שעכשיו אני לא ארצה לכתוב שום דבר שיש בו את האות הא…)
 
רוצים גם?
עד 31.10 תוכלו להעלות עבודות לאתגר בבלוג של "יוצאות מהקווים" ואולי תזכו בפרס מתנת "קסם שימושי"…
 
___________________________
משהו קטן וטוב – כי תמיד יש כאלו…
ניצלתי היום נסיעה למרכז כדי לקפוץ לתת חיבוק לציפ ולתינוקת המקסימה שלה לילך.
חיבוק רך במיוחד, שכולו ורדים, ורודים ופיקֶה:



והשמיכה ארוזה:



כן, כן, גם לי יש רקעים מופלאים של האחת והיחידה – יעל יניב (-: